:: מפרי מחשבותיה של נפש לא שייכת ::

היה זה בלילה הראשון של השבוע שקדם לחג-הפסח, כשצחי ירקוני שמע על ההגרלה הגדולה. באותו בוקר סערו השמיים, וחלקיקים מזהמים שעמדו לפגוע קשות בבריאותם של עשרות זקנים וחולים ברחבי ארץ-ישראל צבעו אותם בגוון חום-אדמדם, כשל תמונה ישנה, או לחליפין חזון אפוקליפטי.

צחי גר בשכונה ותיקה (כלומר ישנה) וחמימה (כלומר צפופה) בבאר-שבע, יחד עם אימו ואביו, סבתו וסבו, שני אחיו הגדולים, ואחותו הקטנה. כולם התקיימו בדוחק מהמשכורת שהביא האב, ששימש כסגן-מנהל בסניף המקומי של מקגרגורס – מסעדת הבשר-הטחון הסקוטי שכבשה את העולם בסערה; ואימו, שעבדה כקופאית בסופרמרקט שבקצה העיר – מקום אשר בעליו האמין בכל ליבו שהתשת עובדיו, ניצולם והתעללות בהם היא הדרך הטובה ביותר להתייחס אליהם. אחרי הכל - למי אכפת מחבורה של אנשים שלא יכולים אפילו לטוס לחופשת סקי בשווייץ שלוש פעמים בשנה?

משפחת ירקוני אולי לא הייתה משופעת בדברים חומריים. בעצם, היה לה את המעט ההכרחי, ושני אחיו של צחי לא יכלו לחכות ליום שבו יעזבו את ‘החורבה’ שבה גרו. הם נהגו לריב מי מהם ינהג במכונית מהירה יותר, וישכב עם יותר רוסיות בלונדיניות ומשופעות-חזה בלילה אחד.

צחי, לעומתם, היה שואב את השראתו בעיקר מסיפורי אגדות שבהם הנסיך מציל את הנסיכה מאיזשהו רוע תהומי (כמו פרסומאים), וממעשיותיו של סבו - ירחמיאל - על תקופות חייו השונות. ירחמיאל היה נוהג להתחיל את סיפוריו בכך שהיה חושף את זרועו הימנית, ומראה את המספר שהטביעו הנאצים בבשרו כשהיה באושוויץ. לאחר מכן היה אומר משהו בסגנון “אבל דיברתי מספיק על הטיול שלי באירופה”, ועובר לתאר מאורע גדול כזה או אחר שבו השתתף בדרך להקמת מדינה יהודית, לאחר שירד מספינת המעפילים שהביאה אותו לארץ בלילה חורפי גשום, או על עשרות השנים שעזר לכונן אותה לאחר הכרזת העצמאות. לדוגמא, הוא יכל לומר דבר כמו: “הבריטים – הם ארבו לנו בכל פינה, אבל שמוילקה ודוידקה הגניבו אותנו דרך הדיונות בלי שאפילו חייל בריטי אחד ידע על-כך. חי-נפשי, כמה שהם הופתעו לגלות שהישוב שלנו גדל מאוכלוסיה של שלוש-מאות איש לשלושת-אלפים, אבל כולם שתקו, והבריטים נשאו עיניים בקנאה אל הגברים היהודים, אשר היה ברור כי כוחם במותניהם, וקיוו כי יום אחד יוכלו גם הם לספק את נשותיהם האנגליות באופן דומה.”
ואז היה אבא ירקוני, שרק חזר מעבודתו, וגילה לדאבונו שוב שדוד המים מקולקל, זועק בתסכול: “אבא, בחייך, תפסיק להמציא סיפורים. אתה מכניס לילד רעיונות לראש.”.
“אבל זה באמת קרה!” היה אומר סבא, כאילו נעלב, וקורץ לצחי. אמא ואבא היו מזעיפים פנים, וירחמיאל וצחי היו צוחקים ביחד.

סיפורים לא היו הדבר היחידי שאיחד בין צחי וסבו. אתם מבינים, לשניהם היה גיבור משותף, שבכל פעם ששמו הוזכר היו עיניהם נוצצות. מי היה אותו אדם? ובכן, בקרב הבריות הוא נודע בשם שוקי-שוקה, גאון החומוס.
“גאון החומוס?” אתם בוודאי חושבים לעצמכם. “נשמע כמו בעלים מפוקפקים של מסעדה מפוקפקת שמוכרת מזון בעל איכות מפוקפקת למדי.”
ובמקרה רגיל הייתם צודקים, אבל שוקי-שוקה היה שונה. הוא היה אדם שכל חלומו וכל חייו נסבו סביב יצירת מעדנים (הקשורים לחומוס) טובים יותר עבור האנושות. לא היה זה נדיר ששוקי-שוקה יסתגר במשך ימים במעבדתו, ויגיח מתוכה ללא כל התרעה-מוקדמת, כשהוא צועק “עשיתי זאת!”, לפני שחשף סוג חדש של חומוס או אחת מנגזרותיו. את ‘החומוס המבריא’ שלו, שהחליף במקומות שונים במזרח אירופה את מרק-העוף בתור תרופת-הפלא לכל מכאוב, לא רבים מכירים; גם לא את ‘החומוס המיוחד לילדים של שוקי-שוקה’, אשר טעמו היה נעשה מתוק בפיהם של ילדים בלבד, ובכך אפשר לעשרות אלפים מהם לחמוק מהוראותיהם המחמירות של הוריהם בנוגע לממתקים, כשהם מורחים עשרה סנדביצ’ים בחומוס, תחת שישתמשו בממרח שוקולד; את ‘החומוס המרחף’ שלו, שהיה קל מהאוויר, מכירים בעיקר מוכרי בלוני הליום, וכמו-כן להטוטני-קרקס, אשר משתמשים בו בתור תחליף למצנח במקרי-חירום; ואלו רק מספר דוגמאות מועט.

את החומוס המפורסם ביותר שלו אתם בעצם מכירים בוודאי בשם שנתנו לו מתחריו, מיד לאחר שגנבו את המתכון. אני מדבר על לא אחר מאשר על ‘חומוס על-הכיפאק’.
בעצם, זו הייתה מהות הבעיה של שוקי-שוקה – הוא היה קודם כל גאון-חומוס, חולם, וממציא. הוא לא יכל להבין כיצד עובד ראשם של אנשים רגילים, ובעיקר לא כיצד פעל ראשם של מתחריו – אשר שאפו לגנוב ממנו כל רעיון והמצאה, תחת שיחשבו על רעיונות משלהם כדי להעשיר את האנושות בפלאי-חומוס חדשים. לאחר כמה תגליות לא-נעימות שכאלו על האופי האנושי, הפך שוקי-שוקה לזהיר. עם הזמן הפכה הזהירות הבריאה לחשדנות, לחרדה, ולבסוף לפראנויה.

מפעלי “ממלכת החומוס של שוקי-שוקה” נסגרו רשמית באמצע שנות התשעים, ושוקי-שוקה – שהיה סוג של אישיות-מוכרת בתחומו (עם כי מעולם לא טרח לפתח מעמד של סלבריטאי) ירד למחתרת. איש לא ידע היכן הוא נמצא, ומה מעשיו – ממש כאטלנטיס לפניו, נראה היה שהוא נעלם מהמפה לחלוטין.

אבל כל זה השתנה עכשיו, ממש כמה דקות לפני שצחי רץ בכל כוחו מהתחנה-המרכזית אל ביתו, כשהוא מזנק בין מכוניות ואנשים, ומתאפק שלא לצרוח במלוא גרונו.

והסיבה להתלהבותו הרבה הייתה זו: שוקי-שוקה חזר.
והוא הכריז על הגרלה מיוחדת לילדים בלבד. ילדים ממש כמו צחי, ששמע על כך בחדשות השעה שתיים, אשר נישאו מהרדיו שנשא עימו מתחזה-לקבצן בתחנה-המרכזית. שוקי-שוקה עמד לפתוח מחדש את מפעלו, ולרגל הפתיחה החגיגית הוא מתכוון לערוך סיור מלכותי במתקן, שיסתיים בסעודת-חג חגיגית. ולא רק זאת – הוא מתכוון לחלק כמות נדיבה של מוצרי ‘שוקי-שוקה’, וכמו כן תוי-קניה בכמות מסחרית, לכל אחד מהילדים שיזכו בהגרלה אשר זהו אופייה:
מאותו היום יפוזרו ברחבי הארץ ‘אריזות חומוס מיוחדות של ד”ר שוקי-שוקה’ (אכן, זהו שמם המלא. שוקי-שוקה מעולם לא נתן למחלקת השיווק שלו למתג את מוצריו, ואולי הייתה בזאת משום שגיאה). גודלה של כל אחת מהן לא עלתה על גודל אגרופו של תינוק בן-יומם, אך כשהסרתם מעליה את הכיסוי העליון היא הייתה מתנפחת בקול אופייני לגודלה של קופסת חומוס ‘חסכונית’, ובאשר לתוכנה – ובכן, לא היה חומוס משובח מזה בכל העולם, מלבד אולי החומוס שהיה מכין במו-ידיו תמסח, הנזיר הזקן אשר התגורר במערה נסתרת בהרי מדבר-יהודה, אך זהו נושא לסיפור אחר לחלוטין.

בחמש מתוך הקופסאות האלו הוחבאו במרכז ממרח החומוס הזמנות לסיור במפעלו של שוקי-שוקה, כל אחת מהן עשויה מנייר-כסף, אך לא הסוג שאליו כולנו רגילים, אלא נייר כסף-טהור, מבריק וקשיח, ועליו נכתב באותיות של זהב:

ברכותיי!
את או אתה זכיתם כרגע בהזדמנות להשתתף בסיור המלכותי בממלכת החומוס של שוקי-שוקה, הלא הוא אני!
אתם רשאים להביא אתכם הורה אחד שילווה אתכם במהלך הסיור, ובסופו יוענקו לכם מריצה שלמה עמוסה במוצרי ‘שוקי-שוקה’, וגליל של תוי-קנייה בגודל כדורסל! בנוסף, ילד אחד מבינכם יזכה בפרס מיוחד, שישאר סוד כמוס עד לסיום הסיור.

שלכם,
שוקי-שוקה

צחי פשוט ידע שהוא חייב לזכות בהגרלה, אך כשהגיע הביתה אל משפחתו וסיפר בהתרגשות לאמו, סבו, שני אחיו ואחותו על ההגרלה, התלהבותו צוננה עד מהרה.

“צחי, אתה יודע מה הסיכויים שלך למצוא את אחת ההזמנות האלו?” אמרה אמא מיד.
“ובכלל, מי רוצה סיור במפעל החנוני של החנון הזה.” הוסיף עומר, שהיה גדול מצחי בשלוש שנים, וחיכה באותה השעה בקוצר רוח לרגע שבו יוכל לשבת במחשב של חברו, להיכנס לאינטרנט, ולצפות בעשרות תמונות של אלילתו - שירי בודהקרישנה – כשהיא לבושה בבגד-ים דקיק.
“מי זה שוקי-שוקה?” שאלה אחותו הקטנה של צחי – ירדן, שגילה היה מחצית מגילו, וכמו כן היא הייתה בת-חמש.
“איזה אידיוט אחד שאוהב חומוס.” אמר גד, אחיו הבכור של צחי. הוא דפק שוב נפקדות מהבסיס, כי משעמם שם, ומה פתאום המפקד הזה שלו מעז לחלק לו פקודות?! גם סיפורי חומוס לא ממש עניינו אותו. הרבה יותר עניין אותו לשמוע מתי כל החבר’ה נפגשים שוב ליד המגרש והולכים לדפוק מכות לאוהדים של מכבי. זה, לפחות, יהיה פצצות – אולי תרתי-משמע.
“שוקי-שוקה הוא לא אידיוט! הוא אחד הגאונים המוכשרים ביותר בדורנו.” אמר סבא ירחמיאל, וגד רק גלגל את עיניו, ומיהר להסתלק לחדר השני.

“מה הוא עושה?” התעקשה ירדן, ובשלב הזה מיהר גם עומר להסתלק, מכיוון שכולם ידעו שסבא עומד לספר על התקופה שבה עבד עבור שוקי-שוקה.

סבא, כמובן, התחיל בכך שהראה את המספר שהטביעו בו הנאצים.

“את רואה את זה, ירדני’לה? ובכן, את המספר הזה נתנו לי מעסיקים לא כל-כך נחמדים, אבל שוקי-שוקה – הוא היה המעסיק הטוב מכולם. בכל יום עבודה, שבו הייתי עושה את דרכי לחומוסיאדה המופלאה שלו – בה גם הכינו וגם מכרו את המאכלים שהכין - הייתי מחייך לעצמי, וכשהייתי חוזר הביתה בערב – עדיין הייתי מחייך! כשתגדלי אולי תביני עד כמה הדבר נפלא.”
ירדן הביטה בסבא ירחמיאל בעיני ילד גדולות ותמימות, ומצצה בסבלנות את אגודלה.

“שוקי-שוקה היה מעניק לנו – עובדיו - הזדמנות לטעום מההמצאות החדשות שלו לפני כל אדם אחר בעולם. כשאחד מניסויו הרבים היה מצליח, הוא היה עורך סעודה גדולה לכולנו ממש באמצע החומוסיאדה, או משחרר את כולם מוקדם הביתה! למרות שחלק מהעובדים העדיפו להישאר עמו בחנות, ולשמוע ממנו סיפורים על תהליך ההמצאה המפרך, ועל הקשיים שעליהם היה צריך להתגבר כדי לקבל בדיוק את התוצאה שבה חשק. הוא היה מעניק לנו בונוסים לחג, בונוסים לסוף השבוע, ובונוסים לשיפור מצב-הרוח; הוא היה אומר שהוא חייב לנו הכל – שהוא אומנם מספק את החלומות, אך בזכותנו הם קורמים עור וגידים.”
“וואו.” אמרה ירדן, שהבינה עוד פחות מכפי שהייתם משערים, אך בהחלט ירדה לסוף כוונתו של סבה, מכיוון שהבינה את התחושות שאותו שוקי-מה-שמו מעורר בו.

“וכעת, הוא יוצא בהכרזה על ההגרלה הזו.” אמר סבא. “אתה רוצה לזכות, צחי?”

“יותר מכל דבר אחר בעולם!”
סבא הרהר לעצמו, וליטף את זקנקנו הלבן והמדולדל בזמן שעשה זאת.
“ואני אעזור לך!” הוא הכריז.
אמא הנידה בראשה לשלילה, גערה בסבא, והזכירה לו שעליו לשמור על ירדן, מכיוון שהיא חייבת לרוץ לעבודה.
“אל דאגה, אילנה. אטפל בקטנה, ואדאג גם לקיים את הבטחתי.”
אמא גלגלה את עיניה, ומיהרה לצאת מהדירה.

ביום שלאחר מכן, הופצו בשוק ‘אריזות החומוס המיוחדות של ד”ר שוקי-שוקה’. לא הייתה מכולת, סופרמרקט או פיצוציה בכל הארץ, שמכרו חומוס ולא הכילו לפחות פריט אחד מהמוצר. לא עברה אפילו יממה אחת, וכבר נמצא הזוכה הראשון בהגרלה – שי גרין, ילד בן אחת-עשרה, שהתראיין עבור מהדורת הערב של החדשות כשאביו עומד לצידו. הילד היה שמנמן, עורו ורדרד ומנומש, ושרירי פניו מכווצים באופן שנראה כאילו הוא מתאמץ מאוד, או לחליפין - כועס. אביו היה רזה, גבוה, וממושקף. התקופה שבא ראשו היה שופע שיער הייתה בערך התקופה שבה הדיסקו שלט בעולם המוזיקה ביד רמה.

“ברור שזכיתי.” אמר הילד בקול רם וצעקני. “ידעתי שאני אזכה, אפילו שזו סתם הגרלה מטופשת.”
“מה אתה חושב על אדון שוקי-שוקה, גאון החומוס?” שאל אותו המראיין מעברה השני של המצלמה.
“באופן אישי אני חושב שהוא סתם אידיוט זקן שלא מבין כלום, אבל אבא תמיד אומר לי ‘אם נותנים משהו – תיקח’, ובגלל זה אני הולך להשתתף בסיור, אפילו שאני בטוח שהוא יהיה משעמם ומטופש.”
“ילד שחצן ומתועב.” אמר ירחמיאל, שהביט יחד עם צחי על עשרת מסכי הטלוויזיה הגדולים בחנות לדברי-חשמל שבקניון. שניהם שלחו מדי פעם מבטים חטופים מעבר לכתפם, מקווים שהם יזכו לראות את כל הדיווח בטרם יסולקו בנימוס-תקיף מהחנות על-ידי אנשי האבטחה.
“חומוס זה בכלל מאכל עממי מדי עבורי, אבל אם שוקי-שוקרון הזה מציע חומוס בחינם, אז מה אכפת לי לקחת? אולי אחר-כך אני אוכל למכור את הכל ולעשות ככה קצת כסף. אבא תמיד אומר שכסף זה מאוד חשוב, ושאני ואמא חושבים שהוא ארנק-”
“אנחנו שמחים על כך שזכינו בסיור, ואנחנו מצפים לו בקוצר-רוח.” אמר אביו של הילד, והניח יד על כתפו.
“אל תיגע בי!” צעק שי, ובשלב הזה הסתיים הראיון, ומהדורת החדשות עברה לדווח על מזג-האוויר – שעמד להיות חורפי וקיצי לסירוגין במהלך הימים הקרובים. מערכות חיסוניות באשר הן הנידו בראשן לשלילה, ביטלו חופשות של נוגדנים, והתכוננו ללילות ארוכים של פעילות.

ביום המחרת צפו צחי וסבו באותו המקום בזוכה השנייה - ילדה בת שתיים-עשרה, בעלת שיער בהיר, ארוך ומתולתל, חיוך מושלם ועיניים אפורות שקלטו את קרני השמש באופן שגרם לגברים רבים להאנח לעצמם, ולקוות ליום שבו תגדל כבר; היא לבשה גופיה לבנה אופנתית, שחשפה את כתפיה במקומות אסטרטגיים, ומכנסי ג’ינס צמודות וקצרות. מאחוריה ניתן היה לראות את הבריכה, החצר, והווילה הענקית של הוריה. לצידה עמדה אימה – אישה בשנות השלושים לחייה, שנראתה צעירה בהרבה מגילה האמיתי (הודות לטובי המנתחים הפלסטיים), ודאגה להבליט את גזרתה המושלמת בבגדים (ומחשוף) שנבחרו בקפידה.
“השמועות אומרות שיש לך גם שם מיוחד.” אמר המראיין בקול חביב. “הרמוניה, נכון?”
הילדה חייכה במקצועיות בשעה שאימה הסבירה:
“שמו של אדם הוא דבר חשוב מאוד מבחינת האנרגיות שהוא מושך אליו, ורציתי שהילדה המושלמת שלי תמשוך לעברה רק אנרגיות מושלמות.” אמרה האם, וחייכה גם היא - חיוך של ציידת-גברים מנוסה.

“האם חשבתי שאזכה? לא היה לי זמן לחשוב על-כך, מכיוון שאני מאוד עסוקה כרגע בצילומים לפרסומת של (בליפ), וגם לצילומים לשער של (בליפ), ובזמן הפנוי אני מצטלמת ל’תריסריה’, שמשודרת בערוץ הילדים – שם אהיה מגישה בעוד שש שנים, כשזה יהיה חוקי. אמא אמרה שחשוב שאזכה בהגרלה הזו, מכיוון שזה יהיה טוב לקריירה שלי.”
האם רק חייכה חיוך מושלם, ועפעפה פעמיים.
“אז היא ביקשה מאבא, ואבא מכיר אנשים, ופתאום זכיתי! “
“כמובן.” ציין ירחמיאל במרירות. “הכסף קונה הכל! האם בשביל זה נאבקנו כה קשות? כדי להקים מדינה שבה הרמאי, הנוכל והפושע זוכים להערצה בשל ממומן, ושאנשים ישרים זוכים בה אך לבוז?”
“סבא – השומר מתקרב אלינו.” אמר צחי, ושניהם מיהרו לצאת מהחנות לפני שיאולצו לעזוב.

על הזכייה השלישית שמעו צחי וירחמיאל ממקלט הרדיו הישן של עמרם טקילה - השכן הזקן והשיכור, שגר בקומה הראשונה של הבניין שבצד השני של הכביש, בזמן שהלה ישן במפרסת הפתוחה לרווחה שלו ונחר בקולניות. הזוכה המאושר היה ילד בן שתיים-עשרה בשם גד בן-אבי, שהתרברב בפני השדרן על-כך שחבט בילד קטן ממנו ולקח ממנו את ההזמנה הכסופה, וכשאביו של אותו הילד ניגש להתלונן בפני מר בן-אבי – היכה אותו זה מכות נמרצות, והצית את מכוניתו. האב הציג לראווה את המראה השמאלית של המכונית השרופה, מתעלם מהערותיו של השדרן על-כך שמכיוון שהראיון ישודר ברדיו, לא ניתן יהיה לראות אותם. “על מי אתה בא לעבוד? אתם בכלי-התשקורת אוהבים להמציא כל מיני שטויות. עכשיו צלם טוב-טוב את המראה, כדי שהלבנבן הזה ידע טוב-טוב עם מי יש לו עסק.”
“אני הולך לזכות בפרס המיוחד של האיש הזה, כי אם לא אני אשבור לו את כל העצמות, ואפרק לו את המפעל לחתיכות.” הכריז הילד, והדברים נמשכו באופן דומה.
“סבא, האנשים האלו יכולים לפגוע בשוקי.”
“אני יודע, צחי. בגלל זה חשוב מאוד שנזכה גם אנחנו בהגרלה, ונוכל לשמור עליו מפני בני-הבליעל חסרי-התרבות והמוסר האלו.”
“אבל איך, סבא? הילד הזה גדול יותר ממני, ואבא שלו נשמע מפחיד.”
“סבא שלך לא הניס את כל הלגיון הירדני מהקיבוץ שלו לבדו, כדי ליפול בפני בן-תערובת אחד!” אמר ירחמיאל, ונופף באגרופו באוויר בזעם.
“אתה לא הנסת אותם לבדך, סבא. זו הייתה פלוגת-מחץ של גבעתי, ובכלל - מה זה בן-תערובת?”
ירחמיאל רק טפח על ראשו של צחי, וחייך חיוך-עקום.

הזוכה הרביעית הייתה ילדה מבאר-שבע בשם ספיר מימון, שצחי וסבו זכו לצפות בזכייתה בזמן-אמת כאשר קנו בקניון חבילת חומוס מכספי הפנסיה של ירחמיאל. צווחות נוראיות ומחרידות נשמעו מאחת החנויות הקרובות, וממש כאשר חשבו השניים לחפש טלפון כלשהו שממנו יוכלו להתקשר למשטרה, הבחינו בילדה שחומת-עור שרצה מתוך החנות. היא לבשה בחולצת-בטן צמודה ומכנסונים שלא הותירו הרבה מקום לדמיון, בידה האחת אחזה בהזמנה כסופה מבריקה, ובשניה בטלפון סלולרי שלתוכו צרחה מלוא-גרונה.
“את לא מאמינה! כן! זכיתי. אמרתי לך שאני ווינרית, נכון? לא אמרתי? אמרתי. בדיוק! ושאירנה תמות מקנאה. ספרי לה. כן. עכשיו. ספרי! אה, נכון. אז אחרי שאני אסגור תתקשרי אליה, ואז תתקשרי שוב אליי.”

אימה של הילדה יצאה מהחנות גם היא כשהיא מטופפת בצעדים מהירים עם נעלי-העקב הגבוהות שלה. היא הכריזה בפני העוברים ושבים “זאת הילדה שלי! היא זכתה, אתם רואים? תמיד היה לה מזל, כ-פרה עליה!”, גם כן בקול רם עד מאוד. בזמן שקהל סקרנים קטן החל להתאסף סביב הילדה ואימה, הביטו צחי וסבו זה בזה בחשש. נותר רק כרטיס זוכה אחד, ושניהם ידעו שהסיכוי שגם הוא נמצא בבאר-שבע היה נמוך ביותר.

“אנחנו נוסעים לעיר הגדולה, צחי.” הכריז ירחמיאל, אך צחי מחה בפניו.
“זה יקר מדי, סבא.”
“שטויות. אל תדאג לי - אני אקצץ בארוחות. ממילא אכלתי לא-רע בחודש שעברי, וחוץ-מזה, לא נסעתי ברכבת כבר עשרות שנים. יהיה נחמד לשבת שוב בקרונות הכחולים-לבנים.”

כאשר עלו שניהם לרכבת הדו-קומתית המהירה (והאדומה) מתחנת-הרכבת החדשה והחדישה בבאר-שבע, ירחמיאל התנהג ממש כאדם-קדמון שצפה בפעם הראשונה במטוס-סילון ממריא. הם רכשו זוג כרטיסים דו-כיווניים לתל-אביב, וישבו להם נרגשים במושבים שבקומה השנייה, מוקפים בעדר של אנשים שהתרגלו מזה-כבר לנסיעות ברכבת, ובכמות גבוהה במיוחד של חיילים.

כל היום כולו הם נעו ממקום למקום בעיר הגדולה, משתאים מגורדי-השחקים הרבים, והכמות העצומה של האנשים שנמצאה בתנועה מתמדת. ממש כפי שיצור חי זקוק לזרימה של דם בעורקיו, היו חייה של העיר תלויים בזרימה זו של אנשים הנעים ממקום למקום, ובאספקה חיונית של זעת-אפיים, פטפטת, חילופי כספים, והדקירה המזדמנת.

כשהערב ירד, ומועד יציאתה של הרכבת האחרונה קרב, צעדו ירחמיאל וצחי המותשים חזרה לעבר תחנת-הרכבת כשראשיהם שפופים ורוחם נכאה.

“אני לא חושב שיש לנו עוד סיכוי, סבא.” אמר צחי, ונאנח.
“אל תיפול רוחך, צחי. אולי נחלנו מפלה בקרב, אך המלחמה עדיין לא נגמרה.”
“אבל סבא, חיפשנו בכל תל-אביב. בזבזנו כמעט את כל הכסף שלך על חומוס…”
“זה אוכל. זה לא יתבזבז. רק צריך להביא אותו למקרר במהירות.”
“אבל מה עוד נוכל לעשות?”
“תמיד יש עוד מה לעשות, צחי. תמיד יש עוד מה לעשות.”
“אני לא חושב.”

ירחמיאל אחז בשתי כתפיו של צחי, וסובב את הילד כך שעמד מולו.
“שמע לי! לעולם אל תתייאש מוקדם מדי. האם סיפרתי לך אי-פעם כיצד הגעתי ארצה?”
“כן, סבא. מאות פעמים. ספינת מעפילים-”
“לא, צחי! איך הגעתי לספינת המעפילים.”
“… לא …” אמר צחי, והשפיל את מבטו. בעצם, לא היה לו מצב-רוח לשמוע את סיפוריו של סבו באותו הרגע, אבל ירחמיאל הביט לעבר הרקיע בעיניים נוצצות, וסיפר לצחי את סיפורו:
“כשהגעתי לאיטליה, הבריטים אסרו על יהודים נוספים לעלות לארץ-ישראל. הם אומנם הבינו שהנאצים הרגו המון יהודים, אבל כנראה שלא מספיק, מכיוון שעדיין יכלנו לאיים על שלטון המנדט בפלשתינה ‘שלהם’. אתה מבין?”
“לא.”
“בכל מקרה, מצאתי את עצמי תקוע באיטליה, אבל לא התכוונתי לוותר גם כשהמצב היה אבוד. כשתייר אמריקאי אחד יצא לסעוד עם אשתו במסעדת דגים באזור הנמל, גנבתי אני את סירת הגומי המתנפחת מהיאכטה שלו, ובעזרת משוט בודד התחלתי לחתור לעבר ארץ-ישראל. חודש שלם חתרתי בים, המזון והמים המועטים שהיו לי אזלו, אבל אני כבר הייתי רגיל לכך – אחרי הכל, שרדתי שנתיים באושוויץ. בדיוק כשכבר הייתי מותש, וחשבתי לוותר, קרה דבר מדהים.”

“מה קרה, סבא?”
“נשכבתי על גבי בסירה הקטנה, ונשאתי את תפילת ‘שמע ישראל’. אתה מכיר את התפילה, נכון צחי? לימדתי אותך אותה כשהיית קטן… ובכן, מעולם לא הייתי מאמין גדול באלוהים, בהתחשב בחיים שלי ובמה שקרה למשפחה שלי, אבל חשבתי שאם כבר אני עומד לפגוש אותו, כדאי להיות מנומס, ואז-”
“מה קרה אז, סבא? הצילו אותך?”
“ואז תקף אותי כריש ענקי! כן! הוא היה לפחות באורך של שני מטרים, והיו לו שורות של שיניים חדות. במשך שעתיים נלחמתי בו, צחי. כמו נמר, בשארית כוחותיי, עד שהצלחתי לנעוץ את המשוט שלי עמוק בתוך העין שלו, והוא צלל כסלע אל המעמקים החשוכים! אבל אני נותרתי ללא המשוט שלי, ובשלב הזה גם הסירה שלי התמלאה במים במהירות. ידעתי ששעתי הגיעה, ולכן הודיתי לאלוהים על-כך שלפחות נתן לי למות בצורה מכובדת.”

“ואז הצילו אותך!”
“לא! ואז, אחרי שלא שקעתי בים כפי שציפיתי, חשתי מעט מכוחותיי שבים אליי, ושחיתי. שחיתי באמצע הים התיכון, נאחז בקרש אקראי שצף בזרמים. שחיתי ושחיתי עד שלא חשתי יותר את רגליי, את מותניי, ולבסוף גם את שארית גופי.”
“ואז הצילו אותך!”
“ואז התעלפתי! אבל כשהתעוררתי, גיליתי שנלכדתי ברשת של סירת דייגים, אשר למזלי הרב מסלול השיט שלהם עבר בקרבתי, ובחושבם אותי לדג גדול, העלו אותי לסיפונם.”
“ואז ניצלת!”
“לא! ואז נלקחתי לעבדות, מכיוון שהם היו חבורה של הונגרים, ולו היו יודעים שאני יהודי היו הורגים אותי במקום, או לכל הפחות מאפשרים לדגים לאכלני בעודני חי. לכן העמדתי פנים שאני חרש-אילם, והם הכריחו אותי לעבוד בעבודות כגון מירוק הסיפון וניקוי השירותים, בתמורה לפיסת לחם וחצי כוס-מים ביום – מה שהיה כארוחת מלכים לניצול אושוויץ כמוני. שלושה שבועות עבדתי אצל הדייגים, עד שיום אחד הם החליטו להפיג את השעמום והחדגוניות של מסעם על-ידי השלכתי מעבר לסיפון. נאבקתי בהם כמיטב יכולתי, אך לא הייתי חזק מספיק להדוף מלחים חסונים. כך מצאתי את עצמי שוב נישא על זרמי הים, אך בשלב הזה כבר יכלתי לראות באופק המזרחי סימן לאדמה. היה בי הכוח שיש לאדם שניזון מפיסת לחם וחצי כוס-מים ביום – לכן לא הייתה לי בעיה לשחות עד שהגעתי לאחד מחופיו המערביים של האי קפריסין.”
“ואז ניצלת!”
“לא! בקפריסין השליכו אותי הבריטים לכלא, והכריזו עליי כטרוריסט, מחבל, מרגל ומתנכל. את המילה האחרונה לא היכרתי אפילו בזמן ההוא, אבל מה שכן הבנתי מדבריהם היה זוג המילים ‘הוצאה להורג’. בדיוק כשהעמידוני אל מול כיתת-היורים, התפרץ לרחבה מייג’ור אחד, לבוש במדים יפים, וצעק כי אין לבזבז כדורים יקרים על יהודים מלוכלכים. לכן הובלתי לתא מעצר, שבו זכיתי לארוחות מלכים של מרק-דלוח ולחם-עבש במשך השבוע שבו המתנתי לתלייתי. ביום שלפני מועד ההוצאה-להורג, ברחו כמה חברי אצ”ל ממחנה-המעצר, ולקחו אותי איתם. התגנבנו אל סירה שהמתינה לנו בחוף, והסירה הובילה אותנו אל ספינת-מעפילים שעשתה את דרכה ארצה, ושמה ‘תקווה חדשה’. ובכן, את סוף הסיפור הזה אתה כבר מכיר… אז אתה מבין צחי – לעולם אל תאבד תקווה, מכיוון שאינך יכול לדעת אילו תהפוכות יזמן לך הגורל בדרכך.”

צחי הנהן, ושקל את הדברים בשעה ששניהם המשיכו לצעוד לעבר תחנת-הרכבת…

בימים שלאחר מכן ניתן היה לחוש את המתח באוויר. רק ההזמנה האחרונה לא נמצאה עד-כה, ונראה שכל ‘אריזות החומוס המיוחדות של ד”ר שוקי-שוקה’ כבר ניקנו. מומחים מכובדים, חמורי-סבר וכבדי-משקל, התראיינו בכלי-התקשורת השונים, והכריזו על ההגרלה הגדולה של שוקי-שוקה כתרגיל שיווקי מבריק, ושכל מטרתה הייתה לגרום לכך שכל אחד ואחד ממוצריו ימכר, מכיוון שלדעתם ההזמנה החמישית מעולם לא הייתה קיימת.
“זהו תכסיס מוכר וידוע, ולמרות שאנחנו מכבדים את מר שוקי-שוקה על כך שבחר להשתמש בו, ולמרות שאנחנו נבוכים מכך שאנחנו לא חשבנו על הרעיון קודם לכן, אנחנו חייבים לצקצק בלשוננו ולהטיף מוסר על הונאת-הלקוחות הזו. אנחנו, כמובן, מעולם לא ייעצנו לעסק כלשהו לשקר ללקוחותיו.” הם היו אומרים, ואז מושכים בצווארונם בחוסר נוחות, ושורקים/מביטים בתיקרה/מעמידים פנים שהם מקבלים שיחה דחופה בטלפון הסלולרי.

בגלל דברים שכאלו פורסמה הצהרה רשמית של שוקי-שוקה, שבה נטען שההזמנה החמישית בהחלט קיימת, ונמצאת היכנשהו, למרות שאין לו מושג היכן, אך הסיור הגדול לא יתחיל עד שהיא תימצא. המומחים טענו מיד שמעולם לא תוכנן סיור, ושהכל תירוץ, ובכלל – מישהו ראה את השוקי-שוקה הזה? הוא יוצא בהצהרות לעיתונות, אך הן תמיד מצוטטות על-ידי אדם-אחר.
למרות ששמו של שוקי-שוקה הושמץ מעל דפי-העיתון, גלי האתר ומרקעי הטלוויזיה, צחי ידע שגיבורו לעולם לא ינהג באופן הנלוז שתואר, וחיפש אחר ההזמנה הכסופה האחרונה כמיטב יכולתו. כמובן, הוא לא ידע בדיוק היכן לחפש אחריה, והדבר הקשה מעט על מאמציו. הילדים בבית-הספר לעגו לו יותר מכרגיל כשראו אותו מחפש בתאי השירותים, פחי האשפה, ובין המסטיקים הרבים והעתיקים שהודבקו לתחתית השולחנות.
יומיים לפני שהחל חג הפסח, ומשפחת ירקוני הייתה עסוקה בהכנות לסדר, שבו ישבו סביב שולחן-הסיבית המתנדנד שלהם; ישתו תחליף-יין-זול של יהונתן הירקן; ויאכלו קרטונים של אבישי המחסנאי (כי הם זולים יותר ממצות ויש להם טעם קצת יותר טוב). ברגע שבו היו הוריו של צחי עסוקים, סימן לו ירחמיאל באצבעו כי יקרב אליו.
“שמע, צחי. אלו השקלים האחרים שנותרו לי לחודש הקרוב. אני רוצה שתיקח אותם ותסע לבדך לתל-אביב כדי לנסות עוד פעם אחת לאתר את ההזמנה הזוכה.”
“סבא, לא. אתה זקוק לכסף הזה.”
“יש דבר מה שאני זקוק לו יותר מכסף. כעת, היה ילד טוב ותא לדרך, וזכור - אל תתייאש עד הרגע האחרון.”
“עד הרגע האחרון, סבא. אני אזכור.”

צחי חש אבוד למדי כשמצא עצמו לבדו בעיר הגדולה. הוא צעד בין המרכולים, הפיצוציות, הסופרמרקטים שפעלו עשרים וארבע שעות ביממה, ואפילו ניסה בחנויות הממתקים, אך לא איתר אפילו אריזת חומוס מיוחדת של ד”ר שוקי-שוקה אחת. כולן נקנו מזה כבר, וצחי חש את מלוא כובד חוסר-התועלת שבמאמציו נח על כתפיו. לאחר שהצליח למצוא באחת מסמטאות העיר ברז דולף, שבעזרתו הרווה את צמאונו, ישב לו על מדרגה של בית ישן ועזוב, ונאנח לעצמו.

“לו אך הייתי כעת בתוך מפעלו של שוקי-שוקה, רואה כיצד הוא ממציא מטעמי חומוס חדשים ומדהימים, וזוכה לטעום מהם.” הוא אמר לעצמו בקול עצוב, והשעין את סנטרו בין כפות-ידיו.

כשהתנער מהחלום שחלם בהקיץ, שם ליבו לעובדה שמקרבת מקום עולות צעקות. הוא נעמד, ונסה להבין את פשרן. הוא לא היה בטוח לחלוטין, אך נדמה היה שהאדם שעמד מאחריהן היה מתוסכל למדי, וגם בעל פה מטונף עד מאוד. סקרנותו גברה עליו, והוא צעד בעקבות הקולות עד שנכנס לתוך בית נטוש ומט-לנפול. בתוך המבנה היה מחוסר-בית זקן ומלוכלך, שקיפץ במקומו וקילל במרץ.

“סליחה, אדוני-”
“פרחחים ארורים! יקח אותם השטן! הנוער של היום, אין להם שום כבוד ל-”
צחי נבהל מהאיש, ועמד להסתלק מהמקום ללא-דיחוי, אך לפני שהספיק לעשות כן שמע אותו קורא לעברו.
“היי, אתה! בחור! אתה יכול לעזור לי. כן כן, אתה. אתה די קטן, נכון?”
“כן אדוני. סבא שלי אומר לי שאני עוד אצמח.”
“אין רע בכך, נערי. אנשים נמוכים נתקלים בפחות התנגדות-אוויר. אם זה מועיל למכוניות ספורט ומטוסי ריגול, אז מדוע שלא לאנשים - נכון?”
“אינני יודע, אדוני.” ענה צחי, שעדיין חשש מהאיש פרוע-השיער, בעל המבט המשונה בעיניים וקצב-הדיבור המהיר.
“נעזוב את הנושא לפעם אחרת, אם כך. שמע נא - כמה פרחחים חטפו את התרמיל שלי, והשליכו אותו לבור הזה שם, אתה רואה? אני לא יכול להיכנס לתוכו, אבל מישהו בגודל שלך… האם תעזור לי?”
צחי הנהן, וסקר את החור שבריצפה: לפני שנים רבות הוא אולי שימש כמעבר לצינור ביוב… או אולי אפילו בלי החלק של הצינור, מכיוון שהריח שעלה מתוכו היה מאוד לא-נעים. למרות זאת, צחי ידע שהאיש זקוק לעזרה, ושהוא היחידי שיכל לעזור לו ברגע ההוא. לכן הוא נשם עמוקות, וכשנשימתו עצורה העביר את גופו דרך החור - רגליו תחילה. היה חשוך שם למטה, והוא ראה דברים זזים באפילה - דברים שנדמו לו כדברים גרועים יותר בדמיונו. הוא צעד כמה צעדים על הקרקע הלחה והלא-יציבה (מנסה להתעלם מדמיונותיו על עכברושים מפלצתיים ונגועי-כלבת), עד שנתקל בדבר מה רך ויבש-למחצה. היה זה התרמיל של מחוסר-הבית – לא שונה בהרבה מתיק-גב של תלמידי בית-ספר. הוא לא היה כבד במיוחד, ולכן צחי צעק לאיש המוזר שיתכונן, והשליך את התרמיל לעבר החור. האיש תפס את התיק בידיו, ולאחר מכן עזר לצחי להעלות את עצמו שוב דרך החור.
“אתה ילד טוב, אתה.” אמר לו מחוסר-הבית. לפיו היה ריח רע כמעט כמו של החור שבריצפה.
“שמע מה נעשה. מכיוון שעזרת לי – אני מרשה לך לבחור דבר אחד מבין הדברים שלי כפרס.”
“אבל, אדוני, זה לא יהיה בסדר מצידי לקחת ממך משהו. אין לך הרבה.” אמר צחי במבוכה.
“נכון, אבל לולא עזרתך לא היה לי כעת גם את המעט הזה. לכן אל-נא תבזה אותי, וקבל את הכרת-תודתי. בחר לך כל דבר מתוך התרמיל.”
צחי חיטט בתרמיל, ופסל את העכברוש המת, את הפטריה הענקית, ומשהו שנראה כמו תמונה חתומה של אלויס משנת שישים ושבע. כשידו נחה על אחד החפצים, הוא מישש אותו שוב ושוב כדי להיות בטוח שהוא לא מדמיין.
אכן, הייתה זו ‘אריזת חומוס מיוחדת של ד”ר שוקי-שוקה’ – אחת שתכולתה כנראה כבר אינה ראויה למאכל, אך צחי לא היה מעוניין בה למטרה זו.
“אני אקח את זה.” הכריז צחי בהתלהבות.
“את זה? אתה בטוח? אני בעצמי התכוונתי להשליך אותה לפח. חומוס מקולקל, אתה יודע, מאוד לא טוב לקיבה. פעם אחת, כששירתתי בקו בר-לב בזמן מלחמת-ההתשה-”
“לא, זה בסדר. אני אקח את זה. תודה רבה.” אמר צחי, ומיהר לרוץ אל מחוץ לבניין. הוא בקושי הצליח לשלוט בידיו הרועדות כשהסיר את מכסה האריזה, ולאחר מכן בהה בה במבט קפוא עד שהתרחבה והתנפחה. הסיבה שמבטו היה קפוא הייתה, שבמרכז הגיאומטרי האבסולוטי של ממרח החומוס נח לו כדור מגולגל של נייר כסוף. צחי אחז בידיו את הנייר, פתח את קיפוליו בחשש, ווידא שהאותיות המוזהבות אכן נמצאות שם. לאחר מכן הוא פלט צווחת ניצחון, וזינק לאוויר במספר זינוקים ספונטניים.

תחושת הכרת-תודה השתלטה עליו, והוא רץ חזרה לתוך הבית-הנטוש במטרה להודות למחוסר-הבית הזקן, אך בפנים לא נותר שום זכר לאיש. צחי גירד את ראשו בבלבול, ואז משך בכתפיו, ורץ בכל כוחו חזרה לתחנת-הרכבת…

כשהגיע הביתה, כבר הייתה השעה מאוחרת. אמא הביטה בו במבט נוזף, ואחיו הגדולים זרקו לעברו מבט אדיש, לפני שחזרו לענייניהם. סבו נעץ בו מבט מלא-ציפייה, והשאר - אחותו הקטנה, סבתו ואביו - כבר ישנו שנת ישרים.
צחי נשם נשימה עמוקה, ובתנועה חדה ומהירה הציג את ההזמנה הכסופה-זהובה בפני כולם. אימו של צחי החניקה קריאת הפתעה, ואילו ירחמיאל פשוט זינק באוויר, וקרא קריאת-ניצחון נלהבת – יו-הווווווו!
“זה הנכד שלי! אין עוד כמוהו. ידעתי שהוא יעשה זאת! ואתם, קטני-אמונה, הטלתם בנו ספק.”
“אני עדיין חושבת ששניכם השתגעתם לחלוטין.” אמרה אמא, “ובבקשה, ירחמיאל. הנמך את קולך.”
צחי הביט בכולם בעיניים נלהבות, כמה לתגובותיהם.
“אז מה אם הדפוק הזה זכה.” עומר היה הראשון שדיבר.
גד, הבכור, כחכח בגרונו, ואחר דיבר:
“רגע אחד, חבורת מטומטמים – אתם לא מבינים מה זה אומר? יש לכם מושג כמה כסף אנשים יהיו מוכנים לשלם בעבור ההזמנה הזו? תגידי להם, אמא.”

צחי הביט לעבר אימו, שנעה באי-נוחות, ואז הנהנה.
“הוא צודק, צחי. אם נמכור את הכרטיס הזה למישהו עשיר כמו הילדה ההיא שזכתה לפני כמה ימים, הכסף יוכל לסייע לכולנו.”
“על גופתי המתה!” הכריז ירחמיאל, ומיד פרץ ויכוח סוער.
“אתם מצפים ממנו לוותר על החלום שלו, כדי שאתם תוכלו לקבל קצת כסף?!”
“החלום שלו, או החלום שלך?” גערה בו אמא.
“אף אחד מכם לא עזר לנו לנסות ולאתר את ההזמנה הזו. מדוע שנחלוק בפרס אתכם?”
“מכיוון שזה הדבר ההוגן לעשות, ירחמיאל.”
“כן, סבא. מה איתנו?” שאל עומר.
“מה אתכם באמת?! פתאום אתה נזכר בסבא שלך! ומה איתי? זאת ההזדמנות האחרונה שלי בחיים אולי…”
הוא השתתק, מכיוון שסבתא וולגוביץ’ יצאה מחדר השינה המשותף, וצעדה לעבר הסלון בצעדים כבדים ומאיימים. היא לבשה כותונת-לילה שדמתה באופן חשוד לווילון ישן ומשומש, ורולים ננעצו בשערה באופן שלא הותיר ספק כי הם נועדו להישאר במקומם לנצח. היא נראתה כעוסה, ואף אחד מהנוכחים לא זלזל בעובדה זו.
“שרה-” התחיל לומר ירחמיאל.
“אל תתחיל עכשיו, ירחמיאל! אני יודעת על מה המהומה. אני בטוחה שכל השכונה כבר יודעת על מה המהומה. תתביישו לכם, כולכם.”
כולם הביטו בה בפליאת-מה. אחרי-הכל, מדוע שכולם יתביישו? הרי מישהו צריך להיות הצודק.
“איזו מין משפחה אתם? בכל ימי-חיי בקיבוץ לא ראיתי משפחה מפולגת כזו. נהפכתם לחבורה של עירונים מטונפים. דוידקה צדק – העיר מוציאה את החיה-הרעה מהבן-אדם. כשאין לאדם קשר עם האנשים הסובבים אותו, ועם האדמה, אכן אדם לאדם-זאב! דווקא ממך, ירחמיאל, הייתי מצפה ליותר, אבל העיר – השפעתה כנראה חזקה אפילו ממך.”
“אמא…” התחילה לומר אמא.
“שקט, אילנה. עכשיו אני מדברת. אתם רוצים למכור את החלום של אחיכם הקטן, ושל הסבא הזקן שלכם, תמורת בצע-כסף? ומה תעשו בכסף הזה?”
הם ניסו לומר לה בבת-אחת, והיא הסתה אותם במבט מצמית שרק סבתות מנוסות מסוגלות לגייס לעזרתן.
“הו, אל תמרחו אותי. אני מכירה את כל התרגילים שלכם. סבתא שלכם לא חרשת, גם אם היא לא מתייחסת לכל שטות שאתם פולטים. גד - אתה בוודאי תבזבז את הכסף שלך תוך זמן קצר על מסיבות, משקאות, בחורות טיפשות, ומעשי נוכלות שמעולם לא יניבו תמורה להשקעה; עומר – תן לי לנחש, אתה חושב שתצא חכם, נכון? אני כבר מריחה התחכמות קרבה מכיוונך. מה אתה מתכנן לעשות עם הכסף?”
“לקנות מחשב, סבתא.” אמר עומר, על פרצופו מרוח חיוך רחב של ניצחון.
“הו, גאון קטן. מחשב הוא רוצה. אכן, לכל הדעות זוהי המצאה נפלאה, גם אם אני באופן אישי איני מבינה אותה כלל, אך אני מבינה כמה דברים שלהם היא יכולה לשמש - למה אתה מתכוון להשתמש בו?”
“… לימודים… וכאלו.” אמר עומר.
“שטויות במיץ! אתה רוצה להשתמש בו כדי להסתכל על בנות ערומות. אני שומעת איך אתה מדבר. אילו ניבולי פה! לגרועים שבפושעים בשנות-החמישים לא היה פה מלוכלך כמו לכל פישר קטן היום. ‘איזו כוסית, הייתי עושה לה טובה’… ועוד אומרים שכיום יש לנשים שוויון זכויות.”
היא נחרה נחרת-בוז כה מלאת-בוז, עד שאפילו השכנים בדירה הצמודה השפילו את מבטם במבוכה.
“בקיבוץ היה לנו שוויון-זכויות. חברי-הקיבוץ – הגם שידעו בהחלט מה מסתתר מאחורי הבגדים חסרי-היומרה שלנו – לא נהגו באישה בבזיון שכזה, ואנחנו הנשים ידענו לקבל זכויות, אבל גם למלא חובות. הנשים העירוניות שלכם מתהדרות ביופי הריקני שלהן, וחושבות שהעולם כולו צריך ליפול לרגליהן, ולמלא אחר כל גחמה שלהן בגלל זה. הן מנסות להיות כמה שיותר אנוכיות וחסרות-תועלת, ומקיפות את עצמן בחומות של סגידה-עצמית כדי לפצות על המחסור בתוכן אמיתי. והגברים! אפילו חבר-הקיבוץ החשקן ביותר לא היה מכנה בציבור נשים בשמות של איברי-רביה. מה זאת התועבה הזאת?! שוויון-זכויות, באמת! הבנות העירוניות שלכם מפונקות, צעקניות, אנוכיות ורעות יותר, בעוד הגברים שלכם אלימים, וולגרים וטיפשים יותר. מתייחסים אליהן כמו מלכות, או כמו שפחות, ולפעמים גם וגם באותו הזמן – רק משחקי-כוח! האם זאת החברה שאני ושכמותי התאמצנו כה-רבות כדי שתקום? הורדתם את חלומותינו אלי קבר.”
נחרת-בוז נוספת גרמה לכולם לרצות לקבור את עצמם עמוק באדמה.
“היחידה שהייתה משתמשת בכסף באופן מועיל היא אילנה. היא הייתה קונה עבורכם אוכל, אבל לא נראה לי שמישהו פה עומד לגווע ברעב, למרות התלונות הבלתי-פוסקות שלכם על עוני. צחי וירחמיאל בכלל עושים טובה שהם אוכלים משהו - לשלדים יש יותר בשר על העצמות! בכל מקרה… אתם תתנו לשני אלו ללכת לסיור הזה במפעל, מכיוון שהמטרה שלהם נעלה מהמטרה שלכם. אחרת יהיה לכם עסק איתי, ברור?”

“ברור.” ענו כולם יחדיו, ראשיהם מושפלים. סבתא וולגוביץ’ שירתה כתותחנית קשוחה של טנקי טי-34 במלחמת העולם השניה, והשמידה יותר מעשרה טנקים גרמניים – ארבעה מהם בפגיעה הראשונה. פעם אחת, כשחייל אס.אס ירק בפניה וכינה אותה ‘יהודיה מלוכלכת’, היא ריסקה את גולגלתו במו ידיה. חיילת מוכשרת שכמותה הייתה מקודמת לדרגת קצונה ממזמן, אך כפי שכבר הזכרנו – היא הייתה ‘יהודיה מלוכלכת’. כך או כך, היא לא הייתה אישה שמתווכחים איתה. היחיד שהייתה לו הזכות לחלוק עליה היה בעלה, עליו-השלום.

למחרת היום התייצבו צחי וסבו מחוץ לשער-הברזל המוצק של ‘החומוסיאדה הגדולה של שוקי-שוקה’, יחד עם שי גרין ואביו, הרמוניה שלהבת ואימה, גד בן-אבי ואביו, וספיר מימון (אשר שוחחה בטלפון הסלולרי שלה), מלווה כמובן באימה.
הם היו מוקפים משלושת עבריהם בקהל של סקרנים, שוטרים שהגיעו כדי לחצוץ בינם ובין קהל הסקרנים אך לא ממש התאמצו לעשות זאת, וכמובן – הפמליה ההכרחית של כתבים מערוצים ועיתונים שונים. אלו האחרונים מיהרו לנסות ולדלות מידע מצחי - הזוכה הטרי, שאך אתמול גילה את ההזמנה האחרונה, ודבר הימצאו נודע להם רק כשאנשיו של שוקי-שוקה הכריזו שהסיור אכן יתקיים במועדו.

“האם הייתה לך הרגשה שתזכה?” שאל את צחי אחד העיתונאים - בחור עגלגל בעל זרועות קצרות, שהזיע נוראות בחום השרבי.
“לא, אדוני, אבל בהחלט רציתי לזכות.”
“האם אתה חושב ששוקי-שוקה החביא בכוונה את ההזמנה האחרונה?” שאל אותו אחר, שעיניו נעו במהירות ממקום למקום, ופניו הזכירו לצחי מכרסם גדול.
“לא.” השיב הילד קצרות, והביט במבט תם במצלמות שסביבו. ‘מדוע יש צורך בכה רבות מהן?’ הוא חשב.
“בחייך, ילד. הסיפור על האיש המסתורי שנתן לך את ההזמנה הוא מגוחך. איפה באמת מצאת אותה?”
“האם שוקי-שוקה העביר לך את ההזמנה בחשאי?”
“מה הקשר בינך לבין מר שוקי-שוקה?”
“האם התחרות הייתה מזוייפת וזוכיה נקבעו מראש?”
“מה אתה חושב על המהלך המדיני האחרון של שרת החוץ היוגוסלבית, והאם מתן זכות הצבעה לחצילים הינו פיתרון הקסם היחידי שיכול להציל את המזרח התיכון ממלחמה נוספת?”
כולם מיקדו את מבטם בכתב ששאל את השאלה האחרונה.
“… סליחה. התבלבלתי בעמוד בפנקס השאלות שלי.” ענה זה בהתנצלות, ומטח השאלות התחדש.
“איך אתם מעזים!” צעק עליהם ירחמיאל. “הנכד שלי הוא ילד ישר, ואני לא אתיר לכם להכפיש את שמו בעננת הלכלוך שלכם!”
“מדוע אתה הצטרפת לסיור ולא אבא שלו? האם יש הסטוריה של התעללות במשפחה שלכם?”
“האם ההתעניינות שלך בנכדך היא יותר ממשפחתית גרידא?”
ולא נפרט כאן את השאלות הבוטות יותר שנשאלו לאחר מכן. בדיוק כשירחמיאל הפשיל את שרווליו, ונראה כעומד להראות לכמה מהכתבים בדיוק מאיזה חומר הוא קורץ, נשמע קול משרוקית חזק ביותר, שעלה מכיוון שער-הכניסה למפעל. מעברו השני של שער הסורגים עמדו ארבעה עורכי-דין, לבושים בחליפות שחורות למהדרין. לא היו אנשי-אבטחה כלשהם בשטח, מכיוון ששוקי למד בשלב מסויים שההגנה הטובה ביותר לזמנים הללו הינה קבוצה מאומנת היטב של עורכי-דין, הזוכים לשכר הוגן (מפלצתי).
“על חמשת המשתתפים בסיור ומלוויהם להיכנס כעת אל שטח המפעל. כל אדם אחר שינסה להיכנס למתחם בכל דרך שהיא ייתבע מיד על השגת-גבול.” הכריז בקול רם וברור עורך-הדין הראשי.
איש לא זע בקהל, ושקט מושלם מילא את חלל האוויר.
מר גרין כחכח בגרונו, והתחיל לצעוד לעבר השער. שאר המשתתפים – ובינם צחי וסבו – מיהרו אחריו.

חומות הלבנים האדומות הגבוהות הקיפו רחבה גדולה, שבמרכזה מבנה דמוי קערה הפוכה - לא סתם קערה, כמובן, אלא קערת חומוס. משני צידיה ניצבו ארובות גדולות בעלות גוון ירוק כהה, וכשצחי בחן אותן יותר לעומק הוא הבחין בכך שהן שקופות מעט, ומזכירות לו בקבוקים עצומים של שמן-זית. עשן ירקרק, שעלה מתוכן, נתן משנה-תוקף לחשדותיו.
“אילו שטויות.” אמר שי גרין. “אין דבר כזה קערה של חומוס. זאת סתם קערה רגילה, וליתר דיוק מבנה קמור, ולא קעור. וארובות שקופות? מה הטעם?! הרי ממילא העשן ילכלך את הקירות שלהן.”
“זה נכון, סבא?” שאל צחי.
“לא.” ענה ירחמיאל בכעס.
“בחיי, איזה מקום של הומואים זה.” ציין גד, וירק משהו גדול ודוחה מתוך פיו.
“השוקי-שוקו הזה באמת עושה רושם של אגזוזן שחבל”ז.” הסכים אביו.
“סבא, מה זה אגזוזן?” שאל צחי.
“מישהו שרוכב הרבה על אופנועים, צחי.” ענה ירחמיאל, גאה בידע שהפגין.
“ומה זה חבל”ז?”
“סוג של חומר-נפץ, אני חושב.”
השערים נסגרו מאחוריהם בשעה שהם צעדו לעבר המבנה הקמור, שהיה או לא היה אמור להראות כקערת חומוס הפוכה. כולם שתקו, מלבד ספיר מימון, שדיברה בקול רם להחריד.
“…נכון נו אני בדיוק באמצע הטי-ול הזה. שמעי – מה זה יפה פה. מה? כן… מה? מה הוא עשה?! שיו, אני לא מ-א-מינה! איך הוא יכל לעשות לה את זה, ועוד אחרי שהיא נתנה לו. איזה מניאק… אז עכשיו הוא פנוי, לא? נראה… קודם אני אסיים פה.”
מבלי שצחי הבין כיצד הדבר קרה, הופיעה לפתע מולו הילדה בעלת התלתלים הבלונדיניים והחיוך המושלם.
“שלום. אני הרמוניה. קוראים לך צחי, נכון?”
“כן.” ענה צחי בביישנות. הרמוניה הגישה את ידה קדימה, והוא לחץ אותה באופן מגושם למדי.
“מה אתה רוצה לעשות כשתגדל?”
“אני, אה…”
“אני הולכת להיות כוכבת. יש לי את כל הנתונים – אני יפה, ואני יודעת איך לפלרטט עם המצלמות.”
“מה זה לפלרטט?”
“אתה לא צריך לדעת עדיין.” אמר ירחמיאל, והביט בהרמוניה בעין-רעה. היא התעלמה ממבטו, ובחנה את החצר והמבנה.
“איזה מקום מגניב, נכון צחי?”
“נכון.” ענה צחי.
“קראתי באינטרנט עליו, והיה רשום שם שהארובות נבנו בשלמותן מבקבוקי-בירה ממוחזרים.”
“וואו! אני לא עוד הספקתי להיכנס לאינטרנט השבוע, כי התבטל לנו שיעור מחשבים.”
“שיעור מחשבים?! מה, אין לך אינטרנט מהיר בבית?”
“לא. בעצם…” צחי לא רצה להודות בכך שאין להם אינטרנט משום סוג בבית.
“עוד מעט תגיד לי שבכלל אין לכם מחשב.”
צחי השפיל את מבטו, מכיוון שככל הילדים אשר ברשות משפחתם יש פחות מחבריהם, הוא התבייש להודות בכך. הרמוניה עיקמה את פניה כאילו הוצג בפניה דבר דוחה במיוחד, ופלטה “איכס, אתה סתם ילד עני.”
רגע לאחר מכן, היא כבר הייתה שוב לצד אימה, וצחי הנדהם קבר את מבטו הנעלב באדמה.
“אל תשים לב אליה, צחי. יותר טוב שלא תתחבר עם ילדות כמוה ממילא.” אמר ירחמיאל, וטפח על כתפו, אך צחי עדיין חש דחוי אפילו יותר מכרגיל.

כשעמדו בקרבת המבנה, ביקשו מהם עורכי-הדין של שוקי-שוקה, שנדמו לגוש פחם גדול שצעד מאחוריהם בצעדים מסונכרנים, שימתינו במקומם. כשהשיגו אותם, שלף אחד מעורכי-הדין שלט, ולחץ על כפתור אדום גדול שמוקם במרכזו. רעש מכני נשמע מכיוון פיתחו של המבנה, ודלתותיו נפתחו – חושפות סידרה של רובוטים דמויי-חיות, שניצבו בשלושה שורות מסודרות לפי הגובה: היו שם סנאים, קיפודים, כלבים, חתולים, כבשים, פרה, סוס וגמל, ולפני שמישהו מהנוכחים הספיק להעיר דבר, הם פתחו כולם את פיהם המכני, ופצחו בשיר שאלו היו מילותיו:

שוקי-שוקה שוקי-שוקה

גאון החומוס הבלתי מעורער

שוקי-שוקה שוקי-שוקה

גם בעיר וגם בכפר

הוא מדהים, מבריק ומלוטש

ראי גבירה וצפה ברנש

על גאונות כשלו לא שמעו מעולם

כל חומוס שלו פשוט מושלם

מושלם… מושלם… מושלם…

שוקי-שוקה שוקי-שוקה

מברך אתכם לשלום

שוקי-שוקה שוקי-שוקה

אותו תפגשו היום

הסכיתו ילדים לאלו המילים
יהיה זה יום נפלא וגם מדהים
יום עמוס ארועים והפתעות
וכמובן גם חומוס בכמויות

כמויות… כמויות… כמויות…

“איזה ילד כאפות השוקי-שוקי הזה.” ציין גד בן-אבי.
“פשוט דפוק ואינפנטילי. מה הוא חושב שאנחנו, בני שלוש?” אמר שי גרין.

המשטח שעליו מוקמה התצוגה הרובוטית נע כעת אל פנים המפעל, כשהוא משמיע רעש הידראולי. באותו הרגע שבו נעלמה התצוגה מבעד לפתח, צעד דרכו אדם בגובה כמעט ממוצע, שלבש גלביה ירוקה-לבנה, וחבש לראשו כיפה גדולה בצבעים דומים. הוא מחה כפיים במהירות ובהתלהבות, תוך שהוא סוקר במבטו את הנוכחים.
“נחמד, הלא כן?” שאל שוקי-שוקה, ונענה בהנהון על-ידי צחי וסבו בלבד.
“אני מכיר מישהו שניסויי רובוטיקה הם כל-חייו. ביקשתי ממנו לעצב עבורי את המופע הקטן הזה, לרגל הפתיחה של המפעל.”
לשוקי-שוקה היה מבטא מאוד ייחודי – כזה שהדרך היחידה להבינו תהיה על-ידי שמיעתו. עיניו היו מלוכסנות מעט, וצבען היה חום-אדמדם, כעין אדמת החמרה; לעורו היה גוון חום-בהיר, חיוכו היה רחב, וכזה גם היה אפו.
“זה היה דפוק.” הכריז שי גרין בביטול, ושלף מכיסו חטיף שוקולד גדול.
“האם ידעת איזו גאונות-טהורה נדרשה כדי לייצר את כל הרובוטים האלו שראית כרגע, וכמה זמן ומאמץ הושקע כדי לכוונן אותם לשיר במקהלה שכזו?”
“כל המאמץ הזה, וזה עדיין יצא דפוק.” גיחך שי בפה מלא.
“שי!” גער בו אביו, והניח את ידיו על כתפיו של הילד.
“אל תיגע בי!” צעק הילד, והשתחרר מאחיזתו של אביו בתנועה חדה. “אחרת אני אומר שאתה נוגע בי.”
“יש אנשים שפשוט לא יודעים איך לחנך את הילדים שלהם.” סינן מר בן-אבי מזוית פיו, למרות שלא היה קשה כלל לשמוע את שאמר. בנו התכווץ מעט בשעה שאביו הדגיש את המילה ‘איך’.
“סלח לי, מה אמרת?” אמר מר גרין, וצעד צעד רחב לכיוון מר בן-אבי. לפני שהעניינים התחממו מעבר לכך, הרים שוקי-שוקה את ידיו, והכריז “רבותיי, רבותיי, הבא נדחה את מרחץ-הדמים לאחר-מכן. בינתיים כדאי שנתחיל בסיור. ישנם דברים רבים לראות.”
שוקי-שוקה הפנה לכולם את גבו, והתכוון להיכנס למפעל, כשירחמיאל קרא אחריו:
“שוקי! האם אינך זוכר אותי?”
שוקי נעצר, הסתובב באיטיות, ונעץ בו מבט נוקב.
“עבדתי פעם אצלך. קוראים לי-”
“ירחמיאל ירקוני.” אמרו שניהם יחדיו, ואז סבא הביט בשוקי במבט שכולו תדהמה, ובקול רועד אמר רק:
“… זכרת.”
“כמובן שזכרתי.” אמר שוקי בקול קליל, ואז נדמה היה שצל קודר נח על פניו:
“אתה היית מהבודדים שלא ניסו לרמותני, או בגדו באמוני… אך די לדוש בזאת! הבא ניכנס ונתחיל בסיור.”
ובזאת נכנסו כולם אל קערת החומוס ההפוכה (או לחליפין, המבנה הקמור בעל הצבע דמוי-החומוס).

פנים המבנה היה, באופן לא-מפתיע, צבוע באופן דומה, והכיל בעיקר מה שנראה כמסדרון ארוך שסופו נסתר מהעין בשל עיקולים מעיקולים שונים – דבר שהיה משונה לכשעצמו, מכיוון שהמבנה לא נראה גדול במיוחד מבחוץ. קירות המתכת הפנימיים היו מצוחצחים ומבריקים, ונורות לבנות מוקמו בהם במרווחים קבועים – מספקות לבדן את כל התאורה לפנים המבנה. ריצפת האבן הייתה ממורקת גם היא, וצחי השתעשע בעשיית פרצופים להשתקפותו המעוותת שמעבר לה.
ממש כפי שהרמוניה עשתה קודם לכן עם צחי, הייתה לפתע דורית שלהבת לצידו של שוקי, והציגה את עצמה בקול מתקתק.
“איזה מקום מרשים יש לך כאן, אבל הוא מקרין מעט קרירות וניכור. לא היה מזיק כאן קצת מגע יד-אישה, האינך חושב?”
שוקי הביט עליה בעיניו יוצאות-הדופן.
“לא.”
הוא המשיך לצעוד, ואילו היא נותרה המומה במקומה במשך כמה שניות. כשהתעשתה, מיהרה להדביק אותו, וניסתה בשנית:
“אתה אדם מאוד מפורסם כעת, מר שוקה. אנשים יתהו לגבי סגנון החיים שלך.”
“נכון, הם יעשו זאת.”
“ואני חושבת שאין דבר שיכול להזים חרושת-שמועות טוב יותר מאשר אישה חזקה, נאה, עצמאית ובעלת יכולת-התבטאות, העומדת לצידו של גבר, ויכולה להסביר לעולם את מעשיו באופן הטוב ביותר.”
“נשמע כמו רעיון נחמד.”
דורית שלהבת כבר התירה לעצמה צל-קל של חיוך-ניצחון.
“את מכירה אישה כזו במקרה?”
הפעם, לאחר שהתעשתה, חזרה דורית לצעוד לצד ביתה, ונעצה מבט זועף בגבו של שוקי-שוקה.

לבסוף, מעבר לאחד העיקולים הלא-צפויים, הגיעה החבורה כולה לדלתות מתכת כפולות של מה שנראה כמעלית. הרמז השני הגיע כששוקי-שוקה לחץ על כפתור, וחץ אדום המצביע כלפי מעלה נדלק.
“אצלי בעסק גם רצו להתקין כמה כאלו.” הצהיר מר בן-אבי.
“באמת? האם גם אתה בנית את העסק שלך תחת האדמה, רחוק מעיניים חטטניות?”
“מה? לא. פשוט היינו צריכים כאלו במוסך, בשביל להעלות את המכוניות.”
שוקי-שוקה עיווה את פניו, ואחר חזר להביט בדלתות המעלית, עד שאלו נפתחו.
“קומת קרקע.” הכריז קול אלקטרוני זעיר ומשונה, ושוקי נכנס למעלית. צחי וירחמיאל מיהרו אחריו, ואחריהם כל השאר. המעלית נבנתה מראש לכמות של כתריסר אנשים בעלי מידות נדיבות, ולכן לא היה צפוף כלל בתוכה.
“קומת ייצור עליונה.” הכריז שוקי במבטאו המשונה, והמעלית האיצה באחת כלפי מטה. שניה ורבע מאוחר יותר היא גם נעצרה.
“זה בלתי-אפשרי!” הכריז שי גרין. “זה נוגד את חוקי הפיזיקה! רק הזמן שהיה לוקח לה להאיץ-”
“אבל זה כרגע קרה.” אמר שוקי.
“זה לא הגיוני, ומוגזם!”
“אבל זה קרה.” חזר שוקי, עיקם את אפו הרחב, וצעד אל מחוץ למעלית.

כשצחי צעד אחריו נגלה לעיניו מראה שכמותו לא ראה מעולם: שם, מתחת לאדמה, השתרע לו יער שלם. היו שם גבעות מכוסות דשא בגוון ירוק בוהק; שיחים מסוגים שונים; עצי תפוז, ברוש וצפצפה, ובמרכז כל זה היה ערוץ נחל, שקול פכפוך מימיו מילא את האוויר.
בעצם, לאחר בחינה מדוקדקת יותר הגיע צחי למסקנה שלא היו אלו מים כלל. הוא עדיין הטיל ספק כלשהו ברעיון, ולכן שאל את שוקי-שוקה כדי לוודא:
“סלח לי, מר שוקה. האם זהו נחל של שמן-זית?”
“בהחלט. רק שמן הזית המשובח ביותר זורם בעורקי מפעלי, ומתערבב עם גרגרי החומוס המובחרים שבהם אני משתמש.”
“כל-כך הרבה שמן-זית. זה בוודאי עלה לך הון-תועפות.” אמר מר גרין בהשתוממות.
“אכן, אך זהו סכום פעוט לשלם בעבור הטעם שמתקבל בסופו של דבר.”
“אבל… נחל שלם? זוהי בזבזנות לשמה, הלא-כן? ראוותנות…”
“כלל וכלל לא. ראה שם, וראו כולכם, בעצם – מפל שמן-הזית הראשון אי-פעם. השמן מתערבל תוך כדי נפילה חופשית, נעשה אוורירי וקליל, ולאחר מכן הוא מצטבר בבריכה מיוחדת ומלאה בויטמינים, בה בוחשים פועליי הנאמנים.”
ואכן, במרחק מה מהם יכלו לראות כולם כיצד הנחל נקטע בפתאומיות. כשקרבו למקום בעקבות שוקי-שוקה, יכלו לשמוע בברור רעש של מפל.
“מפל שמן-זית?” אמר שי גרין בקול מזלזל ככל שקולו של ילד בגילו יכל להישמע מזלזל. “אילו שטויות. לא שמעתי מעודי על רעיון כה תלוש-מהמציאות.”
פרצופו של שוקי היה מול פרצופו של שי במהירות כזו, שכולם נאלצו לגרד בראשם בבלבול.
“האומנם? אתה חושב שכל מה שאתה רואה סביבך הוא שטות גמורה?”
“בדיוק! מי מגדל עצים מתחת לאדמה? ומה קשור בכלל כל הטבע המגעיל הזה לעשיית חומוס?! אני חושב שאתה משוגע לחלוטין.”
“זו גם הייתה האבחנה של הרופא שלי, אבל נעזוב את ד”ר גולדלאסט המנוח בצד בינתיים. האם אינך מבין, שגם לדברים שאינך מבין יש מטרה כלשהי.”
“אני מבין רק שאתה מטורלל, ואני בטוח שהשמן שלך מגעיל ממש כמו החומוס שלך.”
ומבלי להמתין לתשובה, פנה שי לעבר שפת הנחל.
“סליחה, ילד. אסור שיד אדם תטמא את השמן שלי.”
שוקי נשך את שפתיו, ונופף בידיו לעבר שי, אך הילד המשיך להתעלם ממנו.
“הוא בעצם ילד טוב.” אמר מר גרין.
“לא, הוא לא. אני יודע איך ילדים טובים מתנהגים.”
מר גרין הזעיף פנים, ואילו מר בן-אבי פנה אל שוקי-שוקה, ושאל אותו היכן הפועלים שהזכיר.
“לא ראיתי כאן אף אחד בינתיים. זה לא הכל אוטומטי כזה, נכון?”
“לא, זה לא הכל אוטומטי כזה, ואם תוכל לבקש מהבן שלך להפסיק לרמוס את השיחים שלי ולהשליך תפוזים אני אודה לך.”
מר בן-אבי צעק לעבר בנו שיחדל מיד ממעשיו (לא במילים האלו, כמובן), ואחר שיגר לעברו איום כה מרומז, שהילד החוויר לרגע בטרם הצטרף לשאר החבורה.
“אבל לפני שנמשיך… היי, מי שתי אלו?”
הוא התכוון לספיר מימון והאישה שילדה אותה, אשר הופיעו מתוך חורשת עצי-התפוז.
“גברת מימון והבת שלה, שוקי.” אמר צחי.
“מה הן עושות פה?”
“הן זכו בתחרות גם כן.”
“אה. נכון. שלום בנות. האם התפוזים שלי מצאו-חן בעיניכן?”
“הם קצת מלוחים.” ענתה גברת מימון, שלא הבחינה בעוקצנות שבקולו של המארח שממנו גנבה כרגע. ספיר הייתה עסוקה, כהרגלה, בשיחה בטלפון הסלולרי שלה.
“זה כי הם נושאים בתוכם גרעיני חומוס.” אמר שוקי. גברת מימון פלטה שיהוק קולני, ואחר כיסתה על פיה בידה.
“למזלך הם כבר לא רעילים, אבל להבא הייתי שמח לו היית מבקשת ממני רשות מראש, בסדר?”
האישה הנהנה.
“ואת, ילדה. האם את מוכנה בבקשה לכבות את הטלפון שלך בזמן הסיור?”
ספיר החוותה תנועת ‘המתן קטנה’ בידה, בלי להפנות לכיוונו את מבטה כלל.
“כמה נוראי. הו, שאלתם קודם על העובדים שלי - הנה הם עכשיו. הביטו על גשר העץ שמעל הנחל, שם, בין מטע התפוזים וגבעת הברושים הצעירים.”
החבורה הפנתה את מבטה לכיוון שאליו הצביע שוקי, והבחינה במה שנראה כשלושה ילדים לבושים במכנסים ירוקים, ארוכים ובעלי כתפיות, שכיסו על חולצות מפוספסות באדום-ולבן. שערם היה ארוך, אך אסוף בקפידה ברשתות ניילון.
“לא כדאי לערבב שיערות עם החומוס בשלב כזה מוקדם, נכון?” אמר שוקי, וצחקק לעצמו.
“אתה מעסיק ילדים?!” אמרה גברת שלהבת, כל הבעת פניה אומרת חלחלה תהומית.
“ילדים? כלל וכלל לא. אלו הם הצנובה-רומבה.”
לפני שמי מהנוכחים הספיק לשאול דבר, נשמע קולו של שי גרין מכיוון הנחל:
“היי, מר שוקה! השמן שלך מסריח!”
“זהו רק ניחוח קל שנעלם בעיבוד הסופי.” קרא לעברו שוקי.
“לא, אידיוט! אני מתכוון שהשמן שלך דפוק!”
“אני יכול לטעום אותו גם כן?” שאל צחי.
“בהחלט, ילדי. התכבד. רק הזהר – גדת הנחל חלקלקה למדי, והרי זה טבעי כשמדובר בשמן.”
וכמו כדי לתת תוקף למילותיו, בדיוק באותו הרגע ניסה שי לבעוט בצב קטן אל תוך נחל שמן-הזית, אך תחת זאת החליק בעצמו אל תוך הזרם, והחל להיסחף.
“אלוהים אדירים! הוא נסחף לכיוון המפל.” הכריז מר גרין.
“כך זה נראה.” ענה שוקי.
“אתה לא מתכוון לעשות משהו בנוגע לכך?”
“אני כבר עושה.”
האב הביט בו בשאלה.
“אני מביט בו נסחף לכיוון המפל.”
האב איבד את עשתונותיו במקצת, ונופף בידיו תוך כדי דיבור.
“צריך להוציא אותו משם!”
“הו, כן. אני מניח שאני יכול לעשות גם את זה.”
הוא שרק לעבר הצנובה-רומבה שעמדו על הגשר, ואלו נופפו בידיהם, ושלפו מהיכנשהו שלוש חכות גדולות. כששי גרין המקלל נמרצות נסחף תחת הגשר, דגו אותו השלושה מרגליו, והעלו אותו אל הגשר. הילד, שבלע בינתיים כמויות נכבדות של שמן-זית, השתנק ונחנק.
“הייתי מציע שתצטרף אליהם. הם יראו לך את הדרך למרפאה.” אמר שוקי למר גרין, והלה ציית מיד, ורץ לכיוון הגשר.
“אילו יצורים משונים.” אמרה דורית שלהבת. “לא ראיתי כמותם מימיי.”
“הם לא בני-אדם אמיתיים, נכון?” שאלה שלהבת.
שוקי היסה אותה, והצמיד את אצבעו לשפתיו.
“לא עכשיו. הם מתכוננים לשיר – הביטו!”
החבורה הביטה על קבוצה של צנובה-רומבה שהתאספה לה בגדה השנייה של הנחל, והייתה לבושה גם היא באותם הבגדים שבהם היו לבושים השלושה שעל הגשר. הם יצרו שורה אחת, ובמרכזה אחזו שלושה צנובה-רומבה בתופים קטנים. במשך כמה שניות הם המהמו למקצב אפריקאי, ואז החלו לשיר:

צנובה-רומבה דאמ-בא-די-בום

זה השיר שנשיר על שי גרין

חוצפן שכמותו לא ראינו שנים

דוחה במידה שקשה להאמין

הוא גורם לנו להקיא מבפנים

חסר הוא יכולת להבין אחרים

להאמין בקסם, במופלא שבחיים

מחצית מזמנו הוא מבלה בויכוחים

שואב את סיפוקו מפגיעה באחרים

אל תאמרו עיזבו, הוא עדיין ילדון
כשהוא יגדל המצב יחמיר עוד המון

ואומנם לא אשמתו זו. לא לחלוטין

את אצבע האשמה נפנה אל ההורים

השארתם אותו לבד ליד המחשב

לא תהיתם על מה הילד חושב?

השארתם אותו לבד מול המרקע

לא תהיתם אם צופה הוא בטוב או ברע?

וכך זה השרץ מסתובב בעולם

האב והאם מאשימים את כולם
לא מקבלים אחריות, ממציאים תירוצים

מאנשים כמוכם צריך לקחת את הילדים

צנובה-רומבה דאמ-בא-די-דום

מר גרין, ששמע את השיר ממיקומו שעל הגשר, צעק “אני אתבע אותך על זה!” לעבר שוקי שוקה.
“אתה מוזמן לנסות.” ענה לו שוקי-שוקה, וחייך לעצמו חיוך מסתורי.
“האם אינך חושש?” שאל אותו צחי.
“אולי ראית את החברים לובשי-השחורים שלי שם בחוץ. האמן לי, שכל עוד הם עובדים עבורי אני יכול לישון בשקט.” אמר שוקי, וצחקק.
שי גרין, שהתאושש מהנפילה לנחל, לא אהב את השיר במיוחד גם הוא, וניסה להכות את הצנובה-רומבה שמשו אותו מן המים. היצורים הקטנים והזריזים חמקו ממכותיו, ולא ניסו לפגוע בו חזרה, אך אגרוף מגושם אחד של הילד גרם לו לאבד את שיווי משקלו, ולפני שהספיק להשלים את הגידוף העסיסי שבחר, כבר מצא את עצמו נופל שוב אל תוך זרם השמן.
אביו נעמד מאחורי מעקה הגשר, וקרא לעברו. כשהתכופף קדימה כדי להביט טוב יותר, זכה לטפיחה הגונה על ישבנו מידי הצנובה-רומבה שעמדו מאחוריו, והצטרף חיש-מהר לבנו.
“חבל שהוא נזכר רק עכשיו למלא את תפקידו כהורה.” אמר שוקי-שוקה לעצמו, וצפה בעניין כיצד מר גרין ובנו נסחפים בזרם ולבסוף נעלמים מעבר לשפת המפל.
“מה יקרה להם?” שאלה דורית שלהבת בקול יבש.
“הו, לא כלום.” ענה שוקי. “הבריכה שתחת המפל מרופדת היטב, וממילא הוא לא גבוה מאוד. הם ימשו בידי הפועלים היקרים שלי, וילקחו לחדר הסחיטה והייבוש. על כל-פנים, חבל שנבזבז עוד זמן עליהם. הבא נמשיך בסיורנו… ילדה, זה יהיה זמן טוב להפסיק לספר לחברה שלך כל מה שקורה, ולכבות את הטלפון שלך.”
“ועכשיו הוא אומר לי לכבות את הטלפון. מי הוא חושב שהוא בכלל? כן… לא נ-כון! זה מה שהיא אמרה עליי? איזו נחשה!”
שוקי העווה את פניו, ואחר הפנה לקבוצה את גבו, ושרק שריקה מיוחדת, עולה ויורדת. כולם הפנו את מבטם לכיוון שאליו הביט שוקי, אך דבר לא קרה.
הוא שרק שוב, ולפני שחברי הקבוצה הספיקו לתהות על מידת שפיותו, הם הבחינו בראש-דרקון עשוי עץ מופיע מעבר לעיקול הנחל. הוא היה מחובר, כמובן, לסירת-משוטים ארוכה וגדולה, שדמתה עד מאוד לסירותיהם של הויקינגים. בירכתי הספינה אף מוקם תורן קטן, שנשא דגל אדום ועליו סמל ירוק מורכב.
“מה הסמל שעל המפרש?” שאל צחי.
“ובכן, זהו הסמל של מדינתם של הצנובה-רומבה, כמובן. זעתרלנד.”
“אין מקום כזה!” הכריזה הרמוניה.
“אז מהיכן את חושבת שהם הגיעו?”
“מר שוקה, הילדה שלי למדה במיטב בתי-הספר הדמוקרטיים-”
“לכן היא בוודאי יודעת איזה מקום נוראי הוא זעתרלנד, אבל הדבר יצטרך להמתין. הבא נעלה לסירה כעת.”
הם עלו לסירה, שהכילה עשר שורות של משוטים, וליד כל משוט לא פחות מעשרה בני צנובה-רומבה. הם הביטו בחברי הקבוצה, וצחקקו בשעה שאלו עברו בינם. שוקי הוביל אותם אל הירכתיים, שם המתינו להם מושבים נוחים ומרופדים בעור סנתטי. הם התיישבו בדממה, וסקרו את סביבתם המשונה. כל שנשמע היה זרימת מי הנחל סביב הסירה, שנותרה יציבה למדי בזרם – וכמובן, שטף דיבורה הבלתי-פוסק של ספיר מימון.
“ילדה, ביקשתי כבר ממך לכבות את הטלפון שלך.” אמר שוקי. הפעם, הילדה כיבדה אותו בתשובה.
“אבל זו שיחה חשובה.”
“הו, באמת? מה חשוב כל-כך?”
“אז ככה… עופר אוחיון והחברה שלו בדיוק נפרדו, ואני כבר שמה עליו עין מאז-”
“לא מעניין! אנא ממך, כבי את הטלפון.”
“א-מא! תגידי לו.”
“אדון שוקי, זו באמת שיחה מאוד חשובה. בבקשה תן לילדה לדבר.”
“בסדר, ואחר-כך אולי אני אוכל לקפוץ לבית שלך, ולמלא אותו במחית חומוס לא-מעובד.”
גברת מימון מצמצה בעיניה, והבעתה נותרה קפואה.
“הוא מתכוון שמכיוון שאת נמצאת במפעל שלו, את צריכה לכבד את הכללים שלו.” אמרה דורית שלהבת, ושלחה חיוך (מתורגל) מושלם לעבר שוקי.
“את אל תדחפי את האף שלך, בסדר?” ענתה גברת מימון, והרימה יד אחת באיום. גד ואביו גיחכו יחדיו, וחייכו חיוך שלא יכל להסתיר את הקשר המשפחתי הברור בין שניהם.

שוקי נאנח, גלגל את עיניו, ומחה כף פעם אחת. הצנובה-רומבה ניעורו לפעולה, הניעו את המשוטים, והספינה החלה לשוט במורד הזרם.
“אדון שוקה, האם אין זה מסוכן לשוט לעבר המפל?” שאל סבא ירחמיאל.
“כלל וכלל לא. בעצם, אני בונה על זרימת המים החזקה בקרבתו.”
“ומה אם ניפול?”
“זה לא יהיה מהנה במיוחד, נכון?”
צחי וסבו הביטו זה בזה בחשש, ואז נאחזו במושביהם כמיטב יכולתם. כאשר הספינה קרבה אל המפל, ומהירותה גדלה, שרק שוקי שריקה מסויימת לצנובה-רומבה החותרים, ואלו הפנו את הסירה בחדות ימינה, בלי להאט את מהירותה. כך חמק הגוף הכבד כמעט ברגע האחרון מהמפל, ותחת זאת גלש לעבר מנהרה צדדית, תלולה ופתלתלה.
גברת מימון צרחה, וביתה ספיר עשתה זאת גם כן – צרחה מופלאה ונוראית, שיכלה להפיל את חומות יריחו ללא כל עזרה חיצונית. הרמוניה ודורית חיבקו זו את זו, ואילו גד ואביו פשוט שמרו על הבעת פנים קפואה, ואצבעותיהם הלבינו כשנאחזו במושביהם. המנהרה הייתה חלקלקה משמן, וסירה החליקה בה ללא כל עזרה מהצנובה-רומבה החותרים. החרטום נטה לשמאל ולימין מדי פעם, וצחי ראה את דורית שלהבת מכסה על פיה בידה. בשלב מסויים התחלף זרם שמן-הזית בזרם של מים, שמלאו את האוויר בריח רענן.
“הרי זה מדהים!” הכריז ירחמיאל, שנהנה מההפלגה המהירה כמעט כשוקי שוקה עצמו, שזמזמם לעצמו נעימה עליזה, וטופף באצבעותיו על ברכו.

המנהרה הפתלתלה הסתיימה לבסוף במעגן תת-קרקעי גדול, שם המתינו כעשרים צנובה-רומבה על מזח עשוי-עץ, ובידיהם חבלים, אותם השליכו לעבר לסירה כשזו קרבה אליהם. הצנובה-רומבה שעל הסיפון כרכו את החבלים סביב ראש-הדרקון, וכך נמשכה הסירה אל המזח.
כשחברי הקבוצה ירדו ממנה, הוביל אותם שוקי שוקה לעבר דלת עץ שקובעה בקיר האבן הטבעי.
“בשביל מה לשים פה דלת?” שאל מר בן-אבי.
“כדי שלא תכנס רוח פרצים.” ענה שוקי, ושלף מפתח זעיר מתוך הגלביה שלו. הוא נעץ את המפתח בחור המנעול, ונאבק איתו במשך כמה רגעים, עד שהדלת נפתחה לרווחה.
החבורה צעדה דרך מערה קצרה, ולאחריה מצאו עצמם בחלל תת-קרקעי עצום, שהואר בתאורה סגלגלה זרחנית ועמומה. כולם פערו את פיהם בתדהמה, כשהבחינו שמתקרת החלל השתלשלה כמות עצומה של נטיפים ענקיים. בעצם, כולם מלבד ספיר, שהמשיכה לפטפט באופן שוטף.
שוקי קרב אליה, וסימן באצבעו על פיו. היא הפנתה את פניה לצד השני, והמשיכה לדבר. שוקי נשם נשימה עמוקה, עצם את עיניו לרגע, ואז פנה אל שאר חברי-הקבוצה.
“חברים יקרים. אתם נמצאים כעת במערת נטיפי-החומוס הראשונה בעולם. הביטו מעליכם, וראו את תפארתם. כל נטיף חומוס שכזה שוקל לפחות מספר טונות, ופעם בשעה נוטפת מכל אחד מהם טיפה אחת של חומוס מרוכז וטהור.”
“פששש. ומה בקשר לחריף?” שאל מר בן-אבי, וגיחך.
“האמת, שחשבתי על-כך, אבל אם תרכז משהו חריף באופן שכזה, הוא יהיה כל-כך חריף, שאף אדם לא יהיה מסוגל לאכול ממנו.”
“אולי אשכנזים לא.” אמר גד, וזכה לצ’אפחה מלאת-הערכה מאביו.
“אבל מה שחשוב מאוד במקרה הזה, הוא שכולנו נהיה שקטים. קולות רמים מדי עשויים לערער את יציבותם של הנטיפים, ברור?” אמר שוקי, וכולם הנהנו.

סבא ירחמיאל וצחי התהלכו במערה רחבת-הידיים, והביטו בנטיפים העצומים בסקרנות. דורית שלהבת העירה שנראה כאילו הנטיפים קוראים-תיגר על חוקי הפיזיקה, ושוקי-שוקה ענה בקצרה כי ‘חוקים נועדו שיעקמו אותם’, וחייך חיוך תמים.
“זה מה שאני תמיד אומר!” הכריז מר בן-אבי. “קח את החארות האלו ממס-הכנסה, לדוגמא. הם תמיד מנסים לדפוק אותי בגלל שאני מזרחי.”
“ובעצם אתה חף מפשע.”
“לא! אבל כולם מרמים, אז למה דווקא אותי?!”
“שששש…” אמר שוקי, ומר בן-אבי השתתק, ושלח מבט חושש לנטיפים שמעליו. הם נעו בעקבותיו של שוקי-שוקה וחצו את המערה בדממה. כולם חוץ מספיר מימון, כמובן, שקולה הדהד כל אותו הזמן במרחב התת-קרקעי הגדול כמו הייתה מקהלה שלמה של ילדות מלווה אותה.
“מה פתאום הוא חושב שהיא יותר שווה ממני-מני-מני?! מי הוא חושב שהוא בכלל-לל-לל?! לא היא לא-לא-לא! היא לא יותר כוסית ממני-מני-מני. מה, לא ראית איזו שמנה היא-היא-היא? היא שוקלת בטח לפחות חמישים ושתיים קילו-לו-לו. מה אתה רוצה-צה-צה?”
המשפט האחרון היה מופנה לשוקי-שוקה, שפנה אליה שוב, והבעה מיוסרת ומיואשת על פניו:
“ילדה, אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה. אנא – הפסיקי לדבר בטלפון הזה שלך, לפחות למספר דקות. זה מסוכן, ואני לא מתכוון רק לנזק המוחי הרגיל, מוגבל ככל שיכול נזק שכזה להיות במקרה שלך.”
“אבל אמרתי ‘ך כבר שזו שיחה חשובה. ‘תה לא מבין?”
“מה? אני לא מבין. את בולעת את המילים שלך.”
“‘מרתי לך שזו שיחה חשובה. זה חשוב. ‘תה מבין? חשוב?”
“גברת מימון, אני לא מבין את הבת שלך. היא בולעת את המילים שלה כל הזמן.”
“ספיר, תכבי את הטלפון, את מפריעה לכולם.”
“אבל א-מא!!!”
שוקי שלח מבט מבוהל מעלה. צחי חשב שהוא הבחין בנטיף אחד שהתנודד, וחשק את שיניו.
“אני מצטער, אבל את תאלצי להפסיק את השיחה.”
“לא!”
ידו של שוקי נעה במהירות מופלאה. הטלפון כמו הופיע בכף ידו, וללא דיחוי הוא אמר “היא תחזור אליך.” לילדה או הילדה שבצדק השני, וניתק את השיחה. לרגע אחד ארוך השתררה דממה מוחלטת במערה התת-קרקעית, מלבד קול של טיפה בודדת שנשרה לשלולית קטנה, ואז החרידה צרחה נוראית, שכמותה לא נשמעה מעולם בכל רחבי תבל (מלבד בתאטרון הצרחנים הקזחי, שבו חורכים את אצבעותיהם של אנשים באש, כדי להוציא מהם את הקולות האותנטיים ביותר), את כל הנוכחים, ואת שוקי במיוחד – שקפץ בבהלה, והפיל את הטלפון מידיו.
“א-מאאאא! הוא ניתק לי ת’שיחה עם קארין! הוא ניתק לי!!!”
היא כרעה על ברכיה בחיפוש אחר המכשיר באפילה, ולא שמה את ליבה לקול העמום שעלה מתקרת המערה, ומהרעידות שחלפו באדמה.
שוקי נע שוב פעם במהירות - הפעם הרחק מהילדה. האחרים לא בזבזו זמן מיותר, והצטרפו אליו בריצה. צחי לא העז להביט לאחור, אבל יכל לשמוע רעש התמוטטות נוראי, שהחניק את צעקותיה של הילדה. כשהפסיקו כולם לרוץ, והביטו לאחור, ניתן היה לראות רק ערימה ענקית של סלעים וגושי חומוס מאחוריהם.
“הילדה שלי! הילדה שלי נקברה מתחת להר של חומוס!” הכריזה גברת מימון, רצה לעבר הריסות המפולת, ואז נפלה על ברכיה.
“אני בכלל מתפלא שהייתה פה קליטה למטה.” ציין שוקי, והקיש באצבע אחת על שפתו העליונה.
“שמישהו יעזור לי לחלץ את הילדה שלי!” צעקה גברת מימון בהסטריה.
“הו, כנראה שנצטרך לעשות זאת באמת.” אמר שוקי, ומחה-כף פעמיים. הוא הביט מעלה באופן מוכני, אך אז נזכר שהמערה כבר התמוטטה. כמה רגעים מאוחר יותר, ניתן היה לראות קבוצה של בני צנובה-רומבה, שקרבו למקום כשהם נושאים מכושים ואתים.
קבוצה אחרת, שמספר חבריה מנה חמישה, התמקמה בקרבת החבורה. כל אחד מהם לבש בגד שחור כלשהו, ונשא כלי נגינה קטן - מלבד אחד, שהרכיב זוג משקפים מלבניות. הוא כחכח בגרון, ואז החלו כל החמישה לשיר:

היא דיברה במעלית, בקניונים ובדירה
היא דיברה ליד הכביש, על חוף-הים ובסירה
היא דיברה בבית-הספר, בשיעור, בהפסקה
היא דיברה בכל שניה, היא דיברה מתוך שינה

כל היום היא מדברת, מקשקשת בלשונה
את הפה היא לא סותמת, אפילו לא לדקה

מהבוקר כשהיא קמה היא אוחזת במכשיר
מחובר לה אל האוזן כמו תמונה צמודה לקיר
אין לה אף דבר לומר אך היא אומרת כל הזמן
מי עשה את מי ולמה, מי הלך עם מי לאן

ההורים אמרו לה “די כבר, תסיימי את השיחה”
היא אמרה: “סתמו ת’פה!”, והחליפה משפחה

“הם באמת מאוד מוכשרים, עם האלתורים הקטנים האלו שלהם.” אמר שוקי-שוקה בהתמוגגות.
“לי זאת נראתה כמו הופעה מתוכננת.” העירה הרמוניה.
“שטויות. הם שונאים לערוך חזרות – טוענים שזה מוציא את הכיף מהאומנות.”
“אני לא חושבת שאפשר לאלתר דברים כאלו.”
“למה לא? הנה, תראי – צביעות היא תכונה גועלית ורעה. צביעות היא תכונה פשוט דוחה.”
“זה לא נשמע משהו.”
“אמרתי שהם טובים באלתורים. לא אני.”
שוקה צחקק, ובלי להוסיף מילה החל להתרחק משם.
“מה בקשר לילדה?” שאלה דורית.
“הו, אל תדאגו להן. הצנובה-רומבה מאוד מוכשרים גם בחפירות. הם יוציאו אותה משם לפני שתספיקו להגיד צ’יקיצ’קיצ’וקיצ’יק.”
האחרים משכו בכתפיהם, שלחו מבט אחרון לעבר הצנובה-רומבה החופרים במרץ, וגברת מימון הממררת בבכי הסטרי, ואז צעדו בעקבותיו…

“תגיד לי” מר בן-אבי פנה אל שוקי-שוקה, כשהוא שולף מכיסו דבר מה. “לא מפריע לך הנזקים שהילדה הזו גרמה לך?”
“המערה שהתמוטטה? הו, דבר של מה בכך. כעת פשוט ניקח את הנטיפים - נערבל ונסלסל, נפלפל ונכלכל, והם יהיו טובים כחדשים.”
כולם המתינו במשך כמה רגעים, עד שנזכרו ששי גרין לא היה איתם כדי לומר “זה בלתי-אפשרי!”
“בכל מקרה, חשבתי שתצטרך לפנות חלק מההריסות, אז אם תזדקק לחברת הובלות – או לקבלן בנייה – או למוסכניק – או לשרברב – או לטייח/צבעי/בנאי/שיפוצניק – פשוט תתקשר.”
מר בן-אבי הגיש לשוקי-שוקה כרטיס עסקי.
“אתה בהחלט אדם מרובה כישורים.”
“הו לא, זה לא אני עושה את כל הדברים האלו. יש לי פשוט כמה עסקים, אתה מבין, ו… ‘שותפים עסקיים’ שאיתם אני עובד.”
“קשה לי להאמין שבעל עסקים מצליח כמוך מתקשה להתמודד עם מס-הכנסה.”
“מה? אלו? חבורה של נוכלים ושקרנים. הם תמיד מנסים להקשות על האיש הקטן, ולקחת ממנו את הכסף שלו, רק בגלל שטויות טכניות כמו ‘אי-דיווח על הכנסות’ או ‘הלבנת כספים’. רמאים כולם, אני אומר לך.”
שוקי-שוקה חייך חיוך רחב, וכשמר בן-אבי הסיט את מבטו, השליך את הכרטיס שלו לעבר איזו גומחה נעלמה.
“כמובן. הרי זה נורא כאשר נטפלים לאדם הקטן, הישר וקשה-היום.”
“בדיוק! אתה מבין הרי.” אמר מר בן-אבי, ודחף את שוקי במרפקו תוך כדי גיחוך נבזי.
שוקי סידר את הכיפה הגדולה על ראשו, וסימן לכולם לעקוב אחריו. הם נעו במעלה מדרגות טור ארוך של מדרגות זעירות.
“מדוע אין לך כאן מעלית?” שאלה דורית.
“הצנובה-רומבה אוהבים לשמור על כושר. הם רואים במעליות סוג של עצלנות.”
כאילו כדי לאשר את מילותיו, חבורה של צנובה-רומבה, לבושים באימוניות זעירות, רצה במורד המדרגות לידם, ונופפו לעברם לשלום.

“איפה מצאת את היצורים האלו?” שאלה הרמוניה, ומששוקי סובב את ראשו בחדות לעברה חייכה חיוך תמים וידידותי.
“הם לא יצורים. הם אנשים ממש כמוך וכמוני, מלבד נתונים שטחיים זניחים כמו גובהם – או ליתר דיוק המחסור בו – המבטא השונה שלהם, ושערם החלק והמבריק.”
“כמו פועלים תאילנדים קטנים.”
גד בן-אבי גיחך גיחוך שהיה – מלבד ההבדלים בטון – זהה לחלוטין לזה של אביו. כשהרמוניה הביטה לעברו בשאט-נפש הפריח לעברה נשיקה מרומזת, וקרץ.
“צנובה-רומבה, לידיעתך, מגיעים רק מזעתרלנד - מדינה קטנה וגאה שהתקיימה במעבה הג’ונגלים שבחבל הקונגו. מקום מסוכן ביותר, שהכיל לא פחות מארבעה יצורים שמחשיבים את הצנובה-רומבה למעדן: השטרודיגריס, האינטלקשקשן, הנקניקנרית והטרימבובלרון.”
“וואלה.” אמר מר בן-אבי.
“וואלה.” הסכים גד בן-אבי.
“מעניין ביותר.” אמרה הרמוניה, ועפעפה בעיניה.
“אזכיר כבדרך אגב את אלתור הצביעות שלי ממקודם, וכעת אמשיך את סיפורי - לצערם של הצנובה-רומבה, חייהם נטו להיות קצרים, ולהסתיים באלימות. הם נאלצו למצוא מחסה בינות לענפי עצי-הג’ונגלים העצומים, או במחילות שחפרו תחת האדמה. באופן כללי – לו היית בן צנובה-רומבה שרצה לחיות חיים שלווים בצנובריה – היה עדיף לו חיית אותם מחוץ לצנובריה.”
“ואיך גילית אותם?” שאל ירחמיאל.
“ובכן, לאחר שהנבלים חסרי-הדמיון גנבו ממני את המתכונים שלי, החלטתי להתרחק כמה שניתן מהמקום שבו הדבר קרה, והתחלתי לשוטט בעולם. לצערי, הדבר טמן בחובו בעיקר שעמום עבורי, מכיוון שבכל מקום שבו הייתי חשבתי רק על דבר אחד.”
“כסף.” אמר גד.
“פרסום.” אמרה הרמוניה.
“המשפחה שלך?” ניסה צחי.
“המולדת שלך!” הכריז ירחמיאל.
“חומוס! לא חשוב כמה התרחקתי מהארץ שבה בגדו בי, עדיין רציתי לייצר את הדבר המופלא ביותר הקיים עלי-אדמות, וידעתי שלא אוכל לעשות זאת בשום מקום אחר. למה? מאותה הסיבה שבה מלכת אנגליה אינה שוכנת בצרפת.”
“כי יש לה ארמון באנגליה.” הכריז מר בן-אבי, והרעים לבדו בצחוקו.
“אבל ידעתי שלא אוכל לסמוך על אותם האנשים שמכרו אותי בעבור בצע-כסף – מלבד ירחמיאל כאן – ולכן תרתי אחר עם שאיננו מושחת במידה שכזו. כך הגעתי לזעתרלנד. הדבר היחיד שהדהים אותי יותר מאופיים של האנשים הקטנים הללו היה המזון שאותו נאלצו לאכול.”
הם המתינו למוצא-פיו בשעה שנשם נשימה עמוקה, ובקול אנחה גדולה אמר – “לפת וסלרי.”
כולם עקמו את פניהם, אך בעיקר צחי – אשר נאלץ לאכול יותר לפת וסלרי מאשר כל ילד אחר שמזון כן בא אל פיו. לא בגלל ערכם התזונתי, אלא בגלל שניתן היה למצוא אותם בזול בשוק הקרוב.
“לכן, כאשר סיפרתי להם על נפלאות החומוס, וביקשתי מהם לשמש עבורי כפועלים בתמורה למרחב מחיה מוגן, ואספקה שוטפת של חומוס מכל מין וסוג, הם לא היססו אף לרגע והעבירו את כל תרבותם למפעל זה שבו אתם נמצאים כעת.”
“וואלה.” סיכם מר בן-אבי.
“איזה ילד כאפות.” הוסיף גד, אך בקול נמוך יחסית.
“פשוט מדהים!” הכריזה דורית שלהבת. “אני תמיד אומרת שלמקום יש השפעה אנרגטית מאוד חשובה עלינו, ושלפעמים כדי למצוא את גורלנו אנחנו צריכים להסתובב בכל העולם.”
“או למצוא מישהו שיכול לממן עבורנו את הטיול.” הכריז שוקי-שוקה תוך כדי צחקוק, ודילג לעבר דלת פלדה שלצידה לוח מספרים. הוא הקיש צופן כלשהו, ונענה ב’בוקר-טוב מר שוקה’ במבטא צנובה-רומבה ייחודי. הקבוצה עקבה אחריו לתוך חדר מלבני גדול, שהכיל מכשירים משונים, כלי-זכוכית נחשיים מלאים בנוזלים צבעוניים מבעבעים, וכמות נדיבה של עמדות מחשב, שאוישו בידי הצנובה-רומבה.
שוקי-שוקה נעמד במרכז החדר כשידיו פשוטות לצדדים, וקרא בקול גדול “שורו וראו – חדר ההמצאות!”

כולם סקרו את סביבתם. קולות תקתוק, פצפוץ, בעבוע ופעפוע, קרקוש ונשנוש מלאו את האוויר, כמו גם ריחות שונים: מתוקים, חמוצים, חריפים ופרחוניים.
“כאן אני יכול לנסות כל רעיון שעולה במוחי, בטרם אנסה להפיצו בעולם. את פיצת החומוס-פפריקה-פפרוני-מרמלדה שלי כבר טעמתם?”
כולם הנידו בראשם לשלילה. חלקם עיוו את פניהם מוכנית.
“אם כך התכבדו.” אמר שוקי, והשליך לעבר כל אחד מהם חתיכת פיצה משונה למראה. צחי, שהיה רעב למדי לכל סוג של מזון (מלבד לפת וסלרי, כמובן), טרף את חתיכת הפיצה שלו חיש מהר – הרבה לפני שהספיק לחוש בטעמה. כמה שניות לאחר מכן חשב שתוספת המרמלדה דווקא העשירה את הטעם, ולא הרסה אותו, אך שאר האנשים עיוותו את פניהם בהבעת גועל.
“מתוק של אשכנזים.” אמר גד בן-אבי, השליך את החתיכה שלו על הריצפה, ודרך עליה במופגן.
“פשוט גועלי.” אמרה גברת שלהבת, והביטה בפיצה שלה בשאט-נפש, בלי לנסות לטעום ממנה. הרמוניה דווקא טעמה אותה כשפניה פונות מאימה והלאה, ולמרות שהשמיעה קולות ‘איכס’ ודומיהם, סיימה את המנה עד סופה, ואף ליקקה אצבע או שתיים.
“היי, ילד. אתה נראה רעב. רוצה את החתיכה שלי?” דורית שלהבת שאלה את צחי, והוא הנהן במהירות, ואף הודה לה.
“אני לא מבינה איך אתה יכול לאכול את הדבר הזה. צריך להיות משוגע כדי לערבב מרמלדה וחומוס.”
“ועם זאת, עדיין לא עשית זאת.” הכריז שוקי. “וכעת, מי רוצה לטעום חומוס, שבזמן שאתם אוכלים אותו הוא נעשה חריף בדיוק במידה שלה אתם מצפים?”
“לא תודה.” אמרה דורית, והזעיפה פנים. הרמוניה סירבה גם היא, אם כי במעט פחות התלהבות.
“יש לך חריף אדום?” שאל מר בן-אבי.
“יש לי חריף אדום, חריף סגול, חריף לבן וחריף וורדרד. כמו כן יש מלוח לבנבן, מתוק כחלחל וכמה טעמים שדווקא אינם באים בהקשר של צבעים.”
“אבל חריף אדום – יש?”
“האם כוונתך לסלט טורקי או שמה למטבוחה מרוקאית?”
“נו, אדום. חריף אדום, אתה יודע. אדום… חריף!”
“אכן.” ענה שוקי-שוקה, משועשע, והשליך לעבר מר בן-אבי קופסת פלסטיק שעליה נכתב “לבנבן חומוסי עם חריף אדמדם, חמצמץ ירוק, ושקוף שעדיף שלא לאכול.”
“זה אדמדם.” הכריז מר בן-אבי.
“הו, אני חושב שתמצא שהוא יתאים לצרכיך. הוא חריף כל-כך, שאתמול צנובה-רומבה שניסה לטעום ממנו עלה באש, ונאלצנו לשפוך עליו כמות נכבדה של שקוף בעל-טעם-משתנה כדי לכבותו.”
“מה?”
“מים.”
“מה?”
“מיד אבקש מאחד הצנובה-רומבה שיכבד אותך בלבנבן, קצת מלוח ועגלגל, שתוכל לנגב איתו את החומוס.”
“אפשר במקום זה פיתות?”
שוקי-שוקה רק חייך לעצמו, ואחר השליך לעבר צחי וירחמיאל זוג אריזות חומוס זעירות.
“התכבדו באלו בינתיים, מכיוון שעליי לעזוב אתכם לכמה רגעים.”
“לאן אתה הולך?” שאלה הרמוניה.
“ובכן, למרות כל מעלותיי, עדיין לוקה אני במספר מגרעות אנושיות, ואחת מהן היא שגם אני צריך לבקר בחדר השירותים מדי פעם. הרגישו חופשיים לתור את חדר ההמצאות בהעדרי, אך אזהירכם אזהרה חמורה ואומר זאת רק פעם אחת – אל תגעו בדבר. לא אתיר זאת! אנא מכם – הרשו למבטכם לשוטט כאוות נפשכם, אך חלק מההמצאות אינן יציבות, ועדיף כי תעזבו אותן לנפשן.”
ולאחר שאמר את הדברים הללו, נפנה מהם חיש-מהר, ונעלם במסדרון קטן ופינתי. לא עברו להן דקותיים, וכבר היו כל הנכבדים השונים מהלכים בין האביזרים המשונים – סוקרים במבטם, חוקרים ומבקרים. כולם, חוץ מירחמיאל וצחי, שעמדו במקומם, והביטו זה בזה.
“הוא אמר שנוכל להסתכל, סבא.”
“אני יודע, אך עדיין אינני חש בנוח במקום זה. ראה מה קרה לילד הנוראי ההוא, ולילדה הצווחנית. הייתי ממליץ שננקוט במשנה זהירות, צחי.”
צחי הנהן, אך מכיוון שלא יכל לגבור על סקרנותו, מצא עצמו מתהלך בין ההמצאות, אם כי באיטיות זהירה. סבו צעד אחריו – שולח מבטים זהירים לצדדים, לאחור, ולתקרה שמעליו. הוא הבחין בגד בן-אבי, שגיחך לעצמו בשעה ששפך נוזל ירקרק לתוך מבחנה מלאה בנוזל צהבהב, ולאחר מכן הפיל לריצפה מספר כדורי חומוס גדולים, כשחשב שאיש אינו רואה, ואז בעט אותם לעבר הקיר וצפה בסיפוק כאשר אלו נמרחו.
“היי, על מה אתה מסתכל!” צעק גד, כאשר הבחין בצחי בקרבתו. לפני שהספיק זה האחרון להגיב, כבר היה גופו הגדול והמאיים של גד קרוב אליו הרבה מכפי שצחי היה רוצה. הוא הריח מזיעה, וחומר כלשהו שצחי לא הכיר, אך גרם לו לתחושה לא-נעימה.
“אתה רוצה שאני אחתוך אותך?” שאל גד בפשטות, וצחי הניד בראשו לשלילה.
“אז שמור על הפה שלך. ברור? מילה אחת, ואני גומר אותך. ‘תה מבין?”
צחי הנהן, וחש צריבה קלה בעיניו. הוא לא ידע אם היה הדבר בשל הפחד, או הריח הנוראי של גד בן-אבי.
“אתה חושב שאתה כזה חכם. מתחנף לשוקי הזה. חושב שתקבל משהו בתמורה – חושב שאתה יותר טוב ממני. גם אח שלי חושב שהוא יותר טוב ממני, אבל יום אחד אני אהיה גדול יותר ממנו והוא כבר לא יוכל לעשות לי את כל… הדברים שהוא עושה. אז תיזהר ממני, מבין?”
צחי הנהן שוב.
“עכשיו ‘תחפף!”
צחי הסתלק בלי לבזבז זמן, ובלי להתייחס לקללה הנדיבה שחילק לו גד. כשירחמיאל ראה אותו מתחבא בין כמה מכשירים מקרקשים דמויי-מיקרוגלים כשהוא נסער כולו, הוא מיהר להרגיע אותו.
“מה קרה, צחי? האם נשפך עליך אחד החומרים האלו?”
צחי הניד בראשו לשלילה, ולאחר שירחמיאל התעקש - סיפר לו את שקרה.
“זהו זה! עד כאן. אני אלמד את פראי-האדם האלו לקח.” אמר ירחמיאל, והפשיל את שרווליו.
“סבא, לא! הם אנשים מסוכנים.”
“מסוכנים או לא. יש גבול עד כמה אפשר לסבול. אני אתפוס אותו, ואת האבא הפושע שלו, ו-”
אבל ירחמיאל לא הספיק לעשות דבר, מכיוון שבערך באותו הרגע נשמע קול מהומה מכיוונו של גד בן-אבי. כשכולם קרבו למקום הם צפו בגד מתגלגל על הריצפה יחד עם מספר צנובה-רומבה, שהבחינו בו משחית את המצאותיו של שוקי-שוקה.
“רדו ממני, חבורה של גמדים אתיופים מסריחים!”
בעצם, הוא אמר דברים נוראיים מאלו, אך זאת הייתה רוח הדברים, ועדיף שלא להרחיב בכך. בעוד גד נאבק ונאבק, כמות הצנובה-רומבה שזינקו עליו במטרה לרסנו הלכה וגדלה, עד שאביו גם הוא הגיע למקום, וללא כל דיחוי הצטרף למהומה.
“תורידו ת’ידיים שלכם מהבן שלי! היחידי שמותר לו לגעת בו זה אני!“
“אבא! הם מנסים להרוג אותי, הגמדים האלו!”

מר בן-אבי שיגר מיד בעיטה, שהעיפה את אחד הצנובה-רומבה אל תוך קדרה, שעירבלה ופכפכה, וירתה אותו אל התיקרה. אך יותר מכך לא הספיק, מכיוון שמהר מאוד זינקו עליו צנובה-רומבה נוספים, שכמו הופיעו מתוך האוויר. דורית שלהבת והרמוניה צפו בחרדה במחזה, ושלחו מבטים מודאגים לעבר המסדרון שבו נעלם שוקי-שוקה קודם לכן, אך הוא לא הופיע.
הקללות החמירו גם בכמות וגם באיכות, בעוד בני משפחת בן-אבי גורמים נזק סביבתי תוך כדי מאבק.
“אנא, הפסיקו!” צעק צחי. “אתם הורסים את חדר ההמצאות.”
“חדר ההמצאות יכול ל-” התחיל מר בן-אבי, ואז איבד את שיווי משקלו (בעיקר בשל ערמות הצנובה-רומבה שניתלו מזרועותיו ושאר איברי גופו הרחבים(. הוא נפל כמו בהילוך איטי, וריסק מבחנת זכוכית גדולה – שופך את תכולתה החלקלקה על עצמו ועל הריצפה. כה חלק היה הנוזל, שבני משפחת בן-אבי והצנובה-רומבה שעליהם החליקו עליו יחד ללא שליטה, עד שפגעו בצינור כלשהו, וסדקו אותו. הצנובה-רומבה הזריזים מיהרו להסתלק-להתחלק משם, והותירו את גד ואביו חבולים וזועמים.
“עכשיו אתם תשלמו על זה, חבורה של – היי!” הכריז מר בן-אבי, ואז גילה שדבר מה איננו כשורה.
“אבא! מה זה? נהיה פה קיר!” הכריז גד, וזכה לכאפה מלכותית על עורפו.
“אני יודע את זה, מטומטם אחד!”
בעצם, השניים נלכדו בבועה, שהתגמשה בכל עת שאחד מהם ניסה לחבוט, לצבוט או לחתוך אותה. הם שפכו את זעמם על הבועה, עד שהתישו את עצמם, ואז נשכבו בתוכה – תשושים ומתנשפים.
ברגע זה הופיעה מקהלה שלמה של צנובה-רומבה – ילדים, נשים וזקנים, שצפו בסקרנות בלא פחות משלושים צנובה-רומבה גבריים במיוחד, שניגשו אל הבועה, והחלו לגלגל אותה הלאה משם. אכן, כפי שיכלתם לנחש, השירה לא אחרה לבוא, והפעם מפיהם של זוג בני צנובה-רומבה שלבשו בגדים רחבים, ושלל תכשיטים שנצצו בהגזמה. הראשון כיסה על פניו בכובה מצחיה גדול, והשני משך ברדס על ראשו.

“יו יו יו” הכריז האחד – “קבלו את סאבטרופיקל והצב.”
הוא הרים בידו האחת צב רגיל למדי, שצעד צעד זהיר, והביט בנוכחים בחשש.
“וגם אותי – פיפטי סנט-ימטרים” הכריז השני, ושילב את ידיו במופגן.

זה המקרה המצער של גד בן-אבי
ילד מבחיל, נורא וזוועתי
בכל אשר פנה, בכל אשר יפנה
רק להרוס ולהשחית – להזיק הוא מנסה
ואל תקלו ראש, לא זאת לא בדיחה
ילד שכמותו הוא סיבה לדאגה
כי כאן לא די בהורים, זו גם אשמת החברה
שנאמר מדוע? יו כאן נכריז על הסיבה
בימינו מנסים רק להכחיש ולהדחיק
במקום להתמודד עם איש אלים ומציק
וכך הוא למד כבר מהיותו קטן
שבכוח הוא פותר כל בעיה שבעולם

ובמקרה של גד היכן היו ההורים?
נאמר לכם שאביו היה ראשון הגורמים
הוא היכה את אחיו, שניהם יחדיו היכו אותו
כך הפך אדם רשע לכזה גם את בנו
מה כבר אפשר לעשות בכזה פגע רע?
נאמר לכם אך זאת, שמעו היטב כל מילה
גילו עדיין צעיר, והוא ניתן להשפעה
יש להתמודד, לא לטאטא ת’בעיה

עליכם להבין שגם אם אין זה נעים
אנשים אלימים רק מכוח חוששים!

לכן חובה להתאחד אל מול הבריונים
הכו אותם אפיים ארצה – ללא רחמים
ואז הראו להם אתם טבעם של אנשים טובים
הושיטו יד לשלום – חבקו אותם כאחים
ואם אחרי כל זאת לא ישנו את טבעם
היינו ממליצים לכם באש לשרוף אותם

צנובה-רומבה יו יו יו – קטנים אך חזקים
צנובה-רומבה יו יו יו – קובעים את פסק-הדין

“אני רואה שהם החליטו ללכת על סגנון עכשווי יותר הפעם.” אמר שוקי-שוקה, שנראה היה כאילו הופיע משום-מקום, והחריד את זוג השלהבות עד כדי-כך שאלו ניתרו במקומן.
“משובב-נפש, הלא-כן?” הוא הוסיף, ומחא-כפיים בהתלהבות ובמהירות.
“לשרוף באש?! הרי זה מחריד!” התקוממה דורית.
“הצנובה-רומבה הם עם שובב ביותר, אשר אוהב לתת דרור לרגשותיו.”
“בוודאי אינך חושב שיש לשרוף באש אנשים אלימים ומסוכנים.”
“בוודאי שלא! הדבר יסריח את האוויר! מדוע שיגרמו לנזק לזולת גם במותם?”
“מר שוקה, אני רצינית לחלוטין!”
“גם אני רציני לחלוטין, בכוונתי לסיים את הסיור הזה בזמן לארוחת-הצהריים! לכן אל-נא נתמהמה בדיונים מיותרים.”
“אבל מה בקשר לאנשים האלימים?!”
“הם לכודים בתוך הבועה עכשיו. חוץ מלכלות בה את זעמם לריק, הם אינם יכולים לפגוע בנו.”
“לא התכוונתי לשני אלו, אלא באופן כללי.”
“הרי לא תצפי שאכניס את כולם לבועה. הרי זה מגוחך! אני אמור להיות יצרן חומוס, לא ספק בועות-כלא. לא ולא! הדבר ידרוש שינויים מרחיקי-לכת בעיצוב המפעל, והרי רק לא מזמן סיימתי לעצב אותו מחדש.”
“מה יקרה להם?” שאל צחי.
“הם יתישו את עצמם עד שימאס עליהם הדבר, ואז כנראה שנגלגל אותם אל מחוץ למקום. אינני רואה צורך לבקש מהצנובה-רומבה שלי להתמודד עם כשלי-חינוך שכאלו.”
“ואני מניחה שאתה יודע טוב יותר כיצד לחנך ילדים, בתור רווק שכמותך.” אמרה דורית בקול מרוגז מעט.
“אני מאמין שכשאנשים עושים החלטות מסויימות שמשפיעות על אחרים, הדבר גורר חובות מסויימות. ילד איננו צעצוע, גברת שלהבת. אין הוא גם כלב-שמירה שאותו יש ללמד להרוג, אך בזבזנו די זמן על דבר זה – הבא נמשיך אל חדרי-המחסנים.”
“לא! אני שמעתי די והותר ממך. אתה מפלצת!”
“מעולם לא כינו אותי בשם שכזה בעבר, גברת שלהבת. הייתי רוצה לדעת מדוע את חושבת כך.”
“מכיוון שאתה פאשיסט פרימיטיבי ורשע שחושב שצריך לפגוע באנשים אלימים כדי להגן על אנשים אחרים מפניהם! בואי, הרמוניה. אנחנו הולכות.”
“אבל אמא, אני רוצה להמשיך בסיור.”
“אני לא רוצה שתסתובבי ליד אנשים כאלו.”
“אבל אמא! את אמרת שזו מדינה חופשית וכל אחד יכול להאמין במה שהוא רוצה.”
“התכוונתי לעצמי. עכשיו בואי איתי מיד!”
“לא!” הכריזה הרמוניה, ונעמדה ליד שוקי-שוקה.
“אם כך, נמשיך.” אמר שוקי, והחל לצעוד בצעדים רחבים אל מחוץ לחדר ההמצאות, כששאר בני-הקבוצה בעקבותיו, מלבד דורית שלהבת – שנותרה מאחור ועל פניה הבעת תדהמה.

הם ניסו להדביק את קצב הליכתו המהיר, שלא תאם כלל את מראה גופו הגוצי, ואת בגדיו המסורבלים למראה. הם צעדו במורד מסדרון שהיה ארוך כל-כך, עד שלא יכלו לראות את סופו, ובקירות שמשני צידיהם קובעו עשרות דלתות מוצקות מעץ כהה, שכל אחת ואחת מהן נשאה לוחית מזכוכית שקופה, שעליה נכתב באותיות של כסף תיאור תכולתה היו שם מחסנים של גרגירי חומוס אפריקאי, חומוס אסיאתי, חומוס אירופאי וחומוס אנטרקטי; מחסנים שהכילו חומוס נא, חומוס מעובד, חומוס חצי-מעובד וחומוס מעביד; חדרים לזיתים מזן סורי, ירדני, קווקזי וקנטונזי; אביזרי תאורה ואביזרי החשכה; קרמים לעיבוי עלי אזדרכת (”מדוע אתה זקוק לקרם לעיבוי עלי אזדרכת?” שאלה הרמוניה את שוקי. “מכיוון שהם אינם עבים די-הצורך עבורי” הוא ענה וגיחך); סוכר לתחליפי-סוכר; טעם-וריח בעבור חומרי טעם-וריח; חדר הסקה וחדר הסקת-מסקנות; חדר טעימות וחדר הטעמות (”מה עושים בחדר ההטעמות?” שאל צחי. “בעיקר הדגשות.” הכריז שוקי); חדר אבידות וחדר בדיות; מחסן לדברים שאין בהם כל צורך (”בינתיים הוא עומד ריק לחלוטין!” הכריז שוקי מבלי שנשאל), ומחסן שהכיל ‘לא פחות מאשר תריסר קופים בוגרים, שלמדו כיצד ללעוס חומוס במשך שעה שלמה מבלי לאבד בכך עניין’ (כפי שנכתב, מילה במילה, על דלתו).
שוקי-שוקה פסק מהליכתו בפתאומיות, וכמעט גרם לשאר שיתנגשו בו, וזה בזה.
ירחמיאל התנשף בכבדות, וצחי אחז בידו בדאגה. הרמוניה רק עמדה במקום וחייכה.
“הביטו מימינכם – חדר זה מכיל כמה מהמוצרים החדשים שלנו לקהל הבוגר – שיכר-חומוס ויין-חומוס.”
שוקי פתח צוהר קטן שקובע בדלת, והשלושה מיהרו להביט דרכו. מצידו השני ניתן היה לראות חבורה של צנובה-רומבה סבים לשולחן ארוך, עמוס במאכלים ובקבוקים צבעוניים, והם צוחקים ומפטפטים בקולות רמים.”
“הם נראים שיכורים למדי.” העיר ירחמיאל.
“אכן. הייתי מתפלא אם לא היו – הם בודקים את איכות המוצרים כבר מזה מספר ימים. כל מי ששלחתי פנימה כדי לדרוש בשלומם הצטרף אליהם בסופו של דבר.”
“האם אינך מתכוון לגעור בהם?”
“מדוע שאגער בהם? הם אך הוכיחו לי שהמוצר עובד אף מעל למצופה! כעת, הבא נמשיך.”
וללא התראה נוספת, המשיך שוקי-שוקה בצעידתו המהירה. הם עברו על פני עוד כחצי-תריסר דלתות (”משחות כנגד פצעי-חומוס”,”חדר אכסון דבורי-ענק”,”מחרוזות פניני-חוכמה חריפות”,”דברים מהמולדת הישנה”,”שיני כרישים לשימוש חוזר” ו-”דברים ששי גרין לא היה מאמין בקיומם”), בטרם עצרו שוב.
“היי, ראיתם את הדלת האחרונה-” החל לומר צחי, אך נקטע על ידי שוקי, שהכריז בקול גדול “הביטו כולכם בתא התנועה-החופשית!”
לאחר כמה רגעים, שבהם עמדו כולם ושתקו, הביט שוקי אחריו, ואחר גירד בראשו. הוא עמד ליד פיר עמוק, חלול, שחור ומאיים.
“הממ… הייתי בטוח שהוא היה כאן קודם לכן…”
הוא לחץ על כפתור כתום גדול שמוקם על הקיר. הכפתור נדלק, ושוקי המתין.
“מה, זה כמו מעלית כזה?” שאלה הרמוניה.
“מעלית שמעלית! מעליות לעומת תא התנועה-החופשית הינן כנמלה לעומת עיט.”
“מה?”
ואז הם שמעו זמזום משונה באוויר, שהלך וקרב אליהם. לאחר כמה רגעים גם יכלו להבחין באור עמום בוקע מהפיר – עמוק במעבה האדמה, דבר-מה התקרב אליהם. מבלי-משים, אחז צחי בחוזקה בידו של סבו. האור הלך והתחזק, עד שלפתע הופיעו מולם כעשרה זרקורים לערך, שנראו כמרחפים באוויר, ופילחו את האפלה. לאחר שהתרגלו עיניו לאור החזק, הצליח צחי לראות גם מה שנראה כמספר מנועי סילון בינות להם.
“כפי שאמרתי קודם לכן – זהו תא התנועה-החופשית!” אמר שוב שוקי-שוקה, והקיש בידו על מה שנדמה לחלל בין הזרקורים. אז נפתחה דלת, שחשפה את פנים התא, ומתוכה יצאו מספר צנובה-רומבה בבגדי-טייס. הם הסירו את קסדותיהם הגדולות, שכיסוי-הפנים השחור והמבריק שלהן כיסה את כל פניהם, והצדיעו לשוקי-שוקה.
“הייתם אמורים לסיים איתו לפני רבע-שעה. לא-נורא, אני מקווה שהניסוי עלה בהצלחה.”
הם הנהנו במהירות שהייתה גורמת לאדם רגיל ללקות בסחרור קל.
“יפה מאוד. אוצו לכם לדרככם. אנו נמשיך מכאן.”
ואז סימן שוקי לכולם לבוא אחריו, וצעד דרך הפתח אל תוך התא, שהמשיך לרחף על שפתו של הפיר, ומנועיו משמיעים את הזמזום המשונה שלו. צחי וירחמיאל הביטו זה בזה, ואז בהרמוניה.
“אני לא פוחדת.” הכריזה הילדה, וצעדה אל תוך התא השקוף למחצה.
“אני כן פוחד.” אמר צחי, והביט בסבו בחשש.
“אל תדאג צחי. שוקי-שוקה לא יעשה דבר שיסכן אותנו.”
כשצעדו שניהם אל תוך התא, הוא הוסיף כמעט בלחישה ‘אני חושב’.

פנים התא היה שקוף ממש כמו הציפוי החיצוני שלו, מלבד לשישה רתמות מורכבות-למראה, שמוקמו סביב קירותיו (או שמה הייתה זו תקרתו או רצפתו – היה קשה לדעת). במרכזו ניצב כן מיוחד, עשוי מתכת מבריקה, ולו ראש כדורי, שהיה כה מצוחצח עד שצחי יכל לראות על פניו את השתקפות בבואתו.

שוקי-שוקה מיהר לקשור את עצמו לרתמה, והאחרים עשו כמוהו. סדרת הרצועות שלהן הייתה מסובכת למדי, וצחי נזקק לכמה נסיונות עד שהבין כיצד והיכן לקשור את מה ולמה.
“אני יודע שהן מסובכות להפעלה, אך האמינו לי – הן נחוצות כדי להגן על כל חלק מגופכם בזמן המסע.” אמר שוקי, ומחא-כף פעמיים. כבמטה-קסמים, החל הכן שבמרכז התא לנוע לקראתו, ונעצר במרחק זרוע ממנו.
“האם הוא יכול לנוע רק בתוך הפיר?” שאלה הרמוניה.
“כלל וכלל לא. כשמו כן-הוא – התא יכול לנוע בכל כיוון שבו תחפצי, כל עוד אין מסת חומר אשר חוסמת את דרכך, וגם במקרה זה יש לי סברה האומרת שהתא יפנה אותה מדרכו.”
“אם כך, אתה משתמש בו גם במקומות אחרים?” שאל צחי.
“לא ולא ילדי. יש לי רק תא תנועה-חופשית אחד, והוא נחוץ בתכלית הנחיצות כדי להגיע אל החלקים החדשים יותר של המפעל, אשר נמצאים במעבה האדמה.”
“כלומר, יש עוד הרבה?” שאל צחי בהפתעה.
“לא היית מאמין. לפעמים גם אני אינני מאמין, אך הצנובה-רומבה הם עם חרוץ, שנהנה עד מאוד לחפור לעצמו מחילות חדשות, ולחקור מקומות נסתרים. בחלק מאותם מקומות נבקר כעת.”
וברגע ששוקי שלח את ידו לעבר הכדור שבראש הכן המתנועע, ועמד להטיס את התא, זינקה פנימה דורית שלהבת – כולה מתנשמת ומתנשפת.
“חשבתי שאינך רוצה להשתתף עוד בסיור.” אמר שוקי, וחייך.
“אני… לא… מתכוונת… להשאיר אותה… איתך… ללא השגחה.”
“אם… כך… קשרי… את עצמך… אל… הרתמה.” שוקי חיקה את התנשפויותיה, צחקק לעצמו, ולפני שבאמת הספיקה לעשות כן, לחץ בעדינות כמעט בלתי-מורגשת על הכדור הכסוף. חיש-מהר זינק התא מטה אל הפיר העמוק – כשצעקותיה של דורית שלהבת מהדהדות במרחביו העצומים.
“מר שוקה – איך אתה יודע לאן אנחנו טסים?” שאלה הרמוניה, מתעלמת מצרחותיה של אימה.
“גם אני תהיתי לגבי זה.” אמר שוקי, ובחן בעניין את כן הטיסה בזמן שעיניה של דורית התרחבו באופן שגרם לעפעפיה לתהות אם אי-פעם ישובו לתפקד כבעבר.
“אה הא! ידעתי שיש דרך לטפל בזה.” אמר שוקי, ונגע בכדור באופן מסויים. ברגע שעשה זאת, נעצר התא במקומו באוויר, וריחף ללא-תנועה.
“זה בלתי-אפשרי!” הכריזה דורית. “איך עשית את זה?”
“ובכן, לחצתי כאן, ואז-”
“לא! אני מתכוונת איך עצרת אותו בבת-אחת?”
“נו, אמרתי לך – לחצתי כאן, ואז-”
בזמן שדורית החלה לצרוח על שוקי בקול שהלך ונעשה דק וגבוה יותר, שחרר ירחמיאל שריקת התפעלות ארוכה לאוויר.
“אתה רואה את זה צחי? גאונות לשמה.”
“אבל האם זה אפשרי, סבא? כולם חושבים ששוקי מטורף לחלוטין.”
“רק טיפשים חושבים שדבר מה הוא בלתי-אפשרי מבלי לנסות להקדיש לו ניסיון רציני אחד. כשהציעו לנפוליאון להפעיל מנוע קיטור בתוך ספינה הוא חשב שמולו עומד משוגע, ונפוליאון בעצמו היה משוגע וגאון לא קטן, אבל למה ללכת רחוק? לפני מאה שנים, אם היית אומר למישהו שתקום כאן מדינה יהודית – היית זוכה לצחוק רועם ומזלזל, ואם היית אומר זאת לגויים אז גם לחבטה הגונה בשיניך.”
צחי חשק את שיניו רפלקסיבית בשל המחשבה. סביבו, מוארות באור הזרקורים הרבים שבלטו מגופו השקוף של תא התנועה-החופשית, יכל צחי לראות את קירות הסלע המוצקים של מערה עצומה ועמוקה, שנדמתה כממשיכה עד אינסוף.
“האם הצנובה-רומבה חפרו את כל זה?” שאל צחי, וגרם לדורית ולשוקי לחדול מהעימות שלהם.
“אינני סבור כך, ילדי. למרות שאינני מתערב בענייני החפירה שלהם, אני מאמין שאף לגזע חרוץ כשלהם היו נדרשות מאות רבות של שנים כדי לחצוב דבר שכזה באבן. נדמה לי שהם פשוט נתקלו במערות האלו במהלך החפירות שלהם.”
“אז מי חפר אותן?”
כולם הביטו זה בזה, עד שהרמוניה הכריזה “ענקים!”
“אין דבר כזה ענקים, הרמוניה. אל תדברי שטויות!” גערה בה דורית, וזכתה לפרצוף זועף מצד ביתה. שוקי הפנה את התא המעופף בזוית חדה, ודורית אמרה שהיא חושבת שהיא הולכת להקיא.
“הנה”. אמר שוקי, והציג בפניה את הכיפה שלו. “תוכלי להקיא לכאן.”
“אני לעולם לא אקיא בתוך דבר לא-אופנתי שכזה.”
“מצויין, מכיוון שאני מעדיף לשמור על הריח הרענן שלה.” אמר שוקי, והשיב את הכיפה לראשו בחיוך.
“ראו!” קרא צחי. “שם – על קיר הסלע. צנובה-רומבה. הם מנסים לחצוב יהלומים.”
“יהלומים?! הרי זה מגוחך. אין עורקי יהלומים בישראל.” אמרה דורית.
“כמובן שאין.” אמר שוקי. “ולכן תחת שנתמקד בהם אקח אתכם לחלל ההדהוד המקסימלי שלנו.”
הם לא הספיקו לומר ‘המה שלכם’ לפני שהתא ביצע תפנית חדה, והדביק את כולם אל קירותיו השקופים. כמה שניות מאוחר יותר, הנחית אותו שוקי במרכז חלל עצום, שהכיל כמה מכשירים גדולים וקטנים מהם, וכמובן קבוצה גדולה של בני צנובה-רומבה, שהיו עסוקים במבצע כזה או אחר.

“מה זה המקום הזה?” שאל צחי.
“ובכן, כאן אנחנו עורכים ניסויים בדרכי פרסום חדשות ונפלאות, מכיוון שלמרות שהמוצרים שלי הם כבר חסרי-פגם, עדיין יש צורך לידע את שאר העולם לגבי עובדה זו. אתה מבין?”
“לא” הודה צחי. הוא הבחין שירחמיאל חש ברע, ומיהר לעזור לו להשתחרר מהריתמה.
“תודה לך, צחי. למרות ההתלהבות, עדיין אינני צעיר כשהייתי.”
שוקי ירד מהתא השקוף, והאחרים צעדו בעקבותיו – צחי וירחמיאל, ואחריהם הרמוניה ודורית.
“למשל, כאן אנחנו מבצעים ניסויים במגבר הקולי-רברביאלי-אקספוננציאלי. האקדמיה העברית ללשון קראה לו המגברונישהדהדונצ’יק, אבל אני חושב שלפני שהם ממציאים שפת-תינוקות חדשה, כדאי שימצאו מילה עברית ל’אקדמיה’, הלא כן?”
“לידיעתך”, אמרה דורית, “אני חושבת שחשוב מאוד לדבר עברית תקנית, ולא להשתמש במילים לועזיות.”
“יפה מאוד, ולכן את מוזמנת לנסות את המגברונישהדהדונצ’יק ראשונה.”
“את המה?“
“בדיוק!” אמר שוקי, נטל את ידה, והוביל אותה למכשיר שדמה למגפון – מלבד העובדה שהכיל זוג מגפיים, מיקרופון גדול ושחור אחד, ומה שנראה כמקור של שקנאי.
“בעזרת כוח ההדהוד, המוגבר פי כמה על-ידי הקירות האדירים האלו, המגבר יהפוך את קולך המטריד-למחצה בדרך-כלל, לצליל ההרמוני היפה ביותר ששמעו אוזני אדם (או צנובה-רומבה) אי-פעם. קדימה – נסי אותו.”
דורית נראתה מאוד מסוקרנת מהרעיון, ומיהרה לומר מספר מילים שאיש לא ממש טרח לנסות ולהבין, מכיוון שהם היו מוצפים לחלוטין ברגשי התפעלות.
“זהו בהחלט הקול היפה ביותר ששמעתי מעודי.” אמר סבא ירחמיאל, ומחה דמעה מעינו.
“כמה יעלה לי אחד כזה?” שאלה מיד דורית.
“הו, הם עדיין לא למכירה. יש להם מספר בעיות שלא הצלחנו לפתור עדיין.”
“לא אכפת לי! נקוב בכל סכום כלשהו.”
“אין סכום שיוכל לשכנע אותי למכור לך אב-טיפוס לא יציב שכזה. מצפוני לא יהיה שקט אם אעשה זאת.”
ולפני שהספיקה דורית להתמקח שוב, כבר פנה שוקי הלאה ממנה, והכריז – ‘אבל עוד לא סיימנו.’ תוך שהוא מסמן לכמה צנובה-רומבה לקרב אליהם מה שנראה כמצלמת וידאו שחורה וענקית, שקובעה בעמדה בעלת גלגלים.
“אם חשבתם שהמגבר הקולי האיך-שלא-תרצו-לקרוא-לו היה מדהים, רק חכו שתחזו במצלמת השלמות הויזואלית הפסבדו-מדעית!”
“מה היא עושה?” שאלה דורית.
“כל מי שמצטלם במצלמה זו נראה כה טוב, שאיש לא יוכל להסיר את מבטו מהתמונה! הרי לך איש או אשת הפרסומת המושלמת – כשהם יופיעו על המסך, אף לא נפש אחת תוכל להתעלם מנוכחותם.”
“מפלצתי!” הכריז ירחמיאל.
“האמת, שגם אני חושב כך, ולכן לא הייתי רוצה להשתמש בה באמת, אך בתור ניסוי מדעי היא מרתקת.”
“אני רוצה אני רוצה!” צעקה הרמוניה, ונעמדה מיד לפני דורית.
“איך זה פועל?”
“ובכן, עליך לעמוד מול המצלמה, ו-”
“אין בעיה, אני יודעת איך להצטלם. יש לי כבר שלושה בוקים, והופעתי בארבע פרסומות.”
“אה-” התחיל לומר שוקי.
“וכשאני אהיה יותר גדולה אני אהיה מגישה בערוץ הילדים, ואחר-כך אני אתחמק מהצבא בדרך שתעשה כותרות, או במקום זה אהיה חיילת ממש ממש מיותרת אבל אצטלם הרבה למגזינים במדים, ואחר כך אני אהיה כוכבת ענקית.”
“וואו, אני לא זוכר ששמעתי מישהו מדבר כל-כך מהר מאז לקה האוסטרלי ההרפתקני ההוא בקדחת הג’ונגל המצויה. בכל מקרה, עליי רק להזהיר אותך, שהמצלמה הזו היא שונה במקצת.”
“הילדה אמרה לך שהיא יודעת איך להצטלם.” אמרה דורית, בטון שלא השתמע לשני-פנים. הוא לא העז להשתמש ליותר מפן-אחד.
“אבל אני חייב להזהיר אותך, גבירתי. מדובר כאן ב-”
“אני דורשת שתצלמו את הילדה.”
“גברת שלהבת, את מוכרחה להבין שאינני נלהב ל-”
“אם אתה לא מתכוון לעשות זאת, אני אעשה זאת במקומך.”

הצנובה-רומבה נסו מפני דורית, שתפסה את מקומה מאחורי המצלמה, וכאילו יוצר המכשיר במיוחד עבורה, צילמה מיד תמונה של ילדתה, שמהרה לעמוד בפוזה מקצועית – שפתיה פסוקות, אצבע אחת על שפתה התחתונה, וקריצה שובבה בעיניה. ההבזק עיוור את כל הנוכחים לרגע אחד ארוך, ולאחר מכן נשמעו צווחותיה הנלהבות של דורית, שקפצה באוויר שוב ושוב כשהיא אוחזת בתמונתה של ביתה.

“הביטו בזה! רק הביטו בתמונה הזו! האם ראיתם אי פעם יצור יפהפה שכזה? שלמות שכזו?”
ואכן, כשהיא נרגעה מספיק כדי לאפשר לאחרים להתקרב אליה, ולהביט בתמונה שאחזה בידיה, הם נאלצו להודות שהייתה זו תמונה מדהימה – הרמוניה נראתה כאילו היא זורחת, חסרת-פגם ומושלמת מכל בחינה שהיא.

“וכל זאת, ללא צורך בצלם מקצועי ועשרות צילומים.” אמר שוקי בסיפוק.
“אבל, גברת שלהבת, את לא חושבת שביתך קצת צעירה מכדי שתחשפי אותה לעולם הזוהר הזה?”
דורית נעצה בירחמיאל מבט מלא שאט-נפש, שאמר ‘מה אתה מבין, סבא’לה?’
“היא רק ילדה.”
“אני כבר ילדה גדולה!” הכריזה הרמוניה, ורקעה ברגלה.
“שמעת אותה. למה שלא תתעסק בעניינים שלך?” אמרה דורית, והחמיצה את פניה אף יותר.
“זה עולם שמלא בזימה, ניצול, צביעות ושקרים. היא לא צריכה להסתובב כל היום בין צלמים, סלבריטאים ואנשי-טלוויזיה. היא צריכה חברים בני-גילה – חברים שישארו איתה גם כשתגדל. חברים שיהיו איתה בגלל מי שהיא, ולא בגלל אינטרס מקצועי, או אחר רחמנא ליצלן.”
“אל תקלל אותי ביידיש, וחוץ מזה - היא תהיה עשירה ומפורסמת. מה עוד היא צריכה?”
הילדה הביטה בשניהם בשאלה.
“כסף ופרסום זה לא הכל בחיים!”
“אתה מדבר שטויות, סבא’לה. הזמנים השתנו – אתה פשוט לא קולט את זה.”
נראה שירחמיאל עמד להתרגז באמת, אך לפני שהספיק לומר דבר מה כבר הפנתה לו דורית את גבה, וניצבה מאחורי המצלמה שוב.
“איך אני מצלמת אותה בוידאו?”
“יש שם כפתור מאחור-”
“מצאתי.”
“אבל זה לא מומלץ עדיין-”
“הרמוניה מותק! קחי את המגפון הזה שהשתמשתי בו קודם, ועמדי מול המצלמה.”
“גברת שלהבת, אני ממש לא ממליץ לשלב בין שני המכשירים האלו. ישנו סיכוי סביר לתקלות ב-”
“שטויות! הם עבדו בסדר גמור קודם לכן. אם אני אסריט אותה כשהיא מדברת בדבר הזה, לא יהיה אף אחד שיוכל לעמוד בפניה.”
“גברת שלהבת! זוהי לא התנהגות הולמת ל-”
“אמא, אולי באמת כדאי שלא ננסה. הוא אומר שזה מסוכן.”
“שלהבת! אני אמא שלך, ואני אומרת לך לקחת את המגהדברנצ’יק הזה, ולעמוד מול המצלמה.”
לכמה רגעים ארוכים הילדה עמדה במקומה, מבטה נע בין המצלמה, ובין שוקי והאחרים, שתלו בה מבט מלא-תקווה. לבסוף אספה את המגברונישהדהדונצ’יק בזרועותיה, ונעמדה מול המצלמה כשהיא מחייכת חיוך רחב. שוקי כבר סימן בידיו לזוג צנובה-רומבה לבושים במדים זעירים של אנשי-אבטחה, ואלו נעו לעברם.
“עכשיו תסתכלי אליי, תני לי את החיוך הכי משכנע שלך, ואמרי למצלמה עד כמה את אוהבת לשחק מולה. אולי נוכל לדלג על כל החלק של ערוץ הילדים, ולהקפיץ אותך ישר לעונה השמינית של ‘המובחרת’.”
“מה, עם בנימין כהן ההורס?”
“כן. אז תעשי את זה טוב!”
הילדה נעמדה באופן שגרם לירחמיאל לכסות מיד את עיניו של צחי, ולשוקי שוקה להביט לצד במבוכה. דורית שלהבת לחצה על הכפתור האדום הגדול במצלמה הפסבדו-מדעית, והכריזה “אקשן!” בדרמתיות.
“שלום לכם. שמי הרמוניה שלהבת, ואני יודעת שאתם פשוט תמותו עליי, ותרצו לקחת אותי לתפקיד ראשי בסדרה ו/או הסרט שאתם מצלמים.”
היא הפריחה נשיקה לכיוון המצלמה, ורעד קל – כמעט בלתי מורגש – עבר באוויר, גורם לכולם להצטמרר. כשגל בלתי-נראה זה של צליל הרעיד את המצלמה הפסבדו-מדעית, נשמע קול פצפוץ חד, והבזק אור מילא את המערה העצומה.

כשעיניהם של כולם התרגלו מחדש לחשיכה, הם הבחינו בשני דברים:
1) המצלמה הפסבדו-מדעית פלטה מתוכה כמות מדאיגה של עשן ירקרק.
2) הרמוניה שלהבת לא נראתה בשום מקום.

דורית, מבט מבועת בעיניה, התרחקה מהמצלמה באיטיות מחרידה. עיני כולם היו נעוצות במכשיר, שהמשיך במשך כדקה להתעלם מהם ולהעלות עשן, ואז השמיע סדרה של קולות פצפוץ, פלט סילון אש מסנוור, ולבסוף נפח את נשמתו בקול אנחה.
“ה…ה-ה-הבת שלי.” אמרה דורית. שפתה התחתונה רעדה ללא שליטה.
שוקי, לעומתה, עטה מבע ענייני למדי על פניו. ידו אחזה בסנטרו, ורגלו תופפה על הקרקע. לאחר כמה שניות כאלו צעד שוקי בביטחון לעבר המצלמה, ודחף את ידו לעומקה. הוא נאבק עם המכשיר במשך כמה רגעים, ולבסוף שלף מתוך ביטנו דבר מה.
“מה זה?” שאל צחי.
“האם אני שומע צרחות חלשות?” שאל ירחמיאל.
“בהחלט.” הכריז שוקי, והקיש באצבעו על התמונה שהייתה אחוזה בידו. “מה שלומך, הרמוניה?”
דורית ניסתה להידחף, אך שוקי הרחיק אותה בידו הימנית, כשהוא אינו מסיר את עיניו מהתמונה.
“היא אומרת שהיא בסדר, אבל הכל נראה גדול כל-כך.”
“היא בתוך התמונה?!“
“הזהרתי אותך. הרמוניה, הקשיבי לי: הצנובה-רומבה יקחו אותך אל חדר ההדפסה, וננסה להוציא אותך מהתמונה. את מבינה?”
“חדר-ההדפסה?! מה אתם מתכוונים לעשות לה?”
“שום דבר גרוע מכפי שאת כבר עשית.”
שני הצנובה-רומבה בבגדי המאבטחים נעמדו מול שוקי, והצדיעו. הוא הגיש להם את התמונה – שיצאה מושלמת לחלוטין, וניתן היה לראות בה הרמוניה זעירה מביטה בנוכחים בחשש. ללא אומר ודברים החלו הצנובה-רומבה לצעוד הלאה מהם, ודורית מיהרה אחריהם – בפנים מודאגות ובצעדים עצבניים.

“נראה שזהו סוף הסיור עבורן, אבל לא עבור…” אמר שוקי, ובחן את סבא ירחמיאל ואת צחי.
“האם אתם היחידים שנותרתם?” אמר שוקי, והביט לשמאלו ולימינו.
“כן, מר שוקה. רק שנינו.” אמר ירחמיאל.
“אם כך יש לי דבר חשוב לומר לשניכם.”
שוקי לחץ את ידו של צחי בחוזקה, וטלטל אותה מעלה ומטה כך שנראה היה לרגע שהיא תיתלש ממקומה.
“ברכותיי, ילדי היקר. אתה הוא הזוכה בתחרות!”
“תחרות? איזו תחרות?”
“האם אינך זוכר? בהזמנה שלי רשמתי בפרוש שילד אחד יזכה בפרס מיוחד. מיד אסביר לך הכל, אך נצטרך להמתין כעת, מכיוון שאני רואה שהצנובה-רומבה מתכננים לבצע מופע קטן עבורנו.”
ואכן, קבוצה של צנובה-רומבה החלה להתאסף לה במרחק מה מהם, לבושים כולם בבגדים צבעוניים וחגיגיים. עוד ועוד מהם הגיעו ממחילות נסתרות, צועדים לעבר מרכז המערה. צחי לא ראה מעולם צנובה-רומבה כה רבים במקום אחד, ותהה עוד כמה מהם עתידים להופיע. הם הריעו במשך כדקה בערך, עד שחבורה מגוונת צעדה החוצה מתוך הקהל, והחלה לנגן מנגינה קלילה תוך כדי שירה:

אני זוכר אותה, אני זוכר אותה מבית-הספר
היינו משחקים מחבואים בהפסקת העשר
עד שיום אחד חתמה לי על הקרמבו
לא הבנתי מה פתאום זה בא מאיפה
איפה?

צנובה-רומבה אחר קפץ מתוך הקהל, ונעמד מול הקבוצה שזימרה:

“מאיפה?! אני אומר לכם מאיפה!” הוא הכריז, וסימן בידו לכמה בני צנובה-רומבה, שאחזו בגיטרות חשמליות:

היא אמרה לה תראי
נסדר לך עתיד
נשלח לאודישן, נמשוך בחוטים
ונמצא לך תפקיד
ונמצא…

איזה מקום בסידרה
לא משהו מבריק, אולי קצת מצחיק
טלנובלה זולה
בלי איזה מסר, או תובנות לחיים
המשחק יהיה עלוב
אבל יהיו כוכבים - יהיו כוכבים - יהיו כוכבים!

“ווואאאאה!” צרחתו של צנובה-רומבה אחר החרידה את קירות המערה. פניו כוסו לחלוטין באיפור לבן, מלבד לשחור סביב עיניו. שיערו גם הוא היה שחור משחור. הצטרף אליו צנובה-רומבה גבוה מהממוצע, בעל שיער מתולתל שנח על כתפיו, וקהל מעריצות שנתלה על זרועותיו.

הצנובה רומבה לבן-הפנים אסף אוויר מלוא ריאותיו, וצרח “רוצים שיפור?”

צחי וירחמיאל הביטו זה בזה, ונותרו דוממים.

“רוצים שיפור?!” הוא צרח בשנית, ולפני שצחי הספיק לענות, כבר ניגן המתולתל מספר תוים על גיטרה חשמלית ששלף מאי-שם, ושניהם החלו לשיר:

כמו נשמה אבודה בעולם ריקני

קנתה היא חלום של תמימות ילדותית

שאפה להיות כיצור שמיימי

היא זכתה בתפקיד וגם אבדה לתמיד

כוכבניות נופלות עליך

כוכבניות צצות מכל חור

מכל צד וגם מאחוריך

כוכבניות - לא יכולים כבר לראות

“ווואאאאאה!!!” הכריז לבן-הפנים, ואז הוחשכה המערה כולה.

צחי החל למחוא כפיים, אך לפתע נורה נור בודד לאויר, ולאחריו סדרת זיקוקים.
“לראות?” נשמע קול אחר, עדין ומלודי. “אני אומר לך מה אני רואה.”

בזמן שהתאורה שבה לפעול, צעד מתוך הקהל צנובה-רומבה נוסף, גבוה ובעל שיער לבן קצר. בידיו אחז במקרופון, וכשקירב אליו את פיו הקהל החל להריע לו בקול תרועה רמה:

אני רואה אותה באולפן הטלוויזיה

עם ג’ינס צמוד ובטי-שירט הדוקה

אני תוהה מתי הפכה להיות אישה

כן הילדות שלה מזמן כבר אבודה

הוא הפנה את המקרופון לעבר הקהל, וכולם שרו איתו יחדיו:

האם נפלה זאת הילדה

קורבן לשאיפות אימה?

האם זכתה בתהילה

או שאיבדה היא את עצמה?

בסוף המשפט שלח הוא מבט חודר לעבר צחי, ואז הוחשכה שוב המערה.

“בראבו! בראבו! כל הכבוד!” צעק שוקי-שוקה, כשהתאורה הופעלה בשלישית, וקהל הצנובה-רומבה התפזר לו חזרה ונעלם במחילות נסתרות.
“הם בהחלט השקיעו הרבה בחלק האחרון. מר שוקה, אני לא בדיוק מומחה בעניינים שכאלו, אבל נדמה לי שצריך חזרות רבות כדי להגיע לרמת-ביצוע שכזו.” אמר ירחמיאל.
“שטויות! הם פשוט מאוד מאוד יצירתיים. הם עורכים חזרות כל הזמן, אבל הם לא יודעים אף פעם איזה מופע בדיוק הם יבצעו ברגע האמת. רק לפני כמה ימים הם ערכו בפניי המחזה מאוד מוצלחת של ‘מקבת’, אבל הסוף היה מוטעה לחלוטין. הוא הרי אמור היה להרוג את ה-… אבל אני סוטה מהנושא.”
שוקי צעד לו בצעד קליל לעבר תא התנועה-החופשית, ונעצר ממש לפני החפץ השקוף, שהיה כמעט בלתי-נראה לחלוטין במערה בעלת התאורה העמומה.
“אני רוצה שתצטרפו אליי כעת לנסיעה מאוד מאוד מיוחדת.”
“לאן אנחנו טסים?” שאל צחי.
“מיד תדע.” אמר שוקי, וקרץ לעברו בשובבות.
צחי עמד להיכנס לתוך התא, כשירחמיאל עצר בעדו.
“חכה רגע צחי.”
שוקי הביט בשניהם בשאלה.
“סלח לי מאוד, מר שוקה, אך למרות הכבוד הרב שאני רוחש לך, אינני יכול שלא להביע בפניך את דאגתי הכנה לנכדי, בשל כל שקרה כאן היום.”
“למה אתה מתכוון?” שאל שוקי, וחיוכו התמים עדיין על פניו.
“ובכן, ארבעת הילדים האחרים. ראה אילו דברים נוראיים קרו להם. אני חושב שבהמשך הדרך מחכה מלכודת נוספת, שמיועדת במיוחד לצחי היקר שלי.”
“הו, ירחמיאל. אני מבין את דאגתך, אבל האם דווקא ברגע זה אמונתך בי כושלת?”
סבא ירחמיאל נראה כעומד לענות דבר מה, אך צחי אחז בידו.
“הוא צודק, סבא. כל אחד מהילדים האלו התעלם מהאזהרות של שוקי, ופעל על דעת עצמו. אנחנו היחידים שהקשבנו לו עד כה.”
“אתה רואה איזה ילד חכם הוא זה? עכשיו אני מרוצה אפילו יותר מזכייתו!”
ירחמיאל טפח בחיבה על ראשו של צחי, ושניהם צעדו לתוך התא, וחגרו את עצמם לקראת הטיסה. מיד לאחר שעזבו את ‘חלל ההדהוד המקסימלי’, לקח אותם שוקי בחזרה במעלה הפיר.
“אדון שוקה, מה נמצא בקצה הפיר?” שאל צחי.
“ובכן, זה בדיוק הדבר שאנחנו עומדים לגלות.”
“האם אינך יודע?”
“אנחנו אמורים להגיע לאחת הארובות שלי, אם כבר הסירו את מכסה הבטון מעליה.”
“אם?”
שוקי משך בכתפיו, והמשיך להטיס את הקרון מעלה. צחי חשק את שיניו, וגם ירחמיאל נראה מודאג מהרגיל. קירות סלע נעו סביבם במהירות מסחררת, ולבסוף התחלפו בקירות של בטון קשיח. שוקי-שוקה כיבה את האורות, ולרגע אחד ארוך היו מוקפים באפלה מוחלטת, אך אז נצבע הכל באור ירקרק עמום, שמקורו היה בפתח זעיר מעליהם. הפתח הלך והתרחב, עד שלבסוף טס התא דרכו בשעטה, והעולם הפך ירוק-זית.
“וואו!” קרא צחי, והביט סביבו. הם טסו מעלה-מעלה, עד שנדמה כאילו נורו מתוך הארובה, ועופפו מעל העיר. צחי יכל לראות את באר-שבע כולה, כמו גם את המדבריות שהקיפו אותה.
“ראה מר שוקה, שם למטה! הנה הילדים האחרים וההורים שלהם.”
“אכן, ילדי. הם עומדים לחזור לבתיהם.” ענה שוקי, והנמיך מעט את הקרון, כך שהם יכלו לצפות בשאר המשתתפים-לשעבר בסיור, בשעה שאלו חצו את החצר הגדולה.
“הנה שי גרין.” אמר צחי. “הוא נראה ירקרק למדי.”
“ילד מתועב.” אמר שוקי, ועיקם את פניו.
“זה בדיוק מה שאני אמרתי!” הכריז ירחמיאל, וחייך חיוך של ניצחון.
“הוא ספג הרבה משמן הזית המשובח שלי. הוא ישמור על צבעו החדש לפחות במשך שבוע ימים.”
“והנה ספיר מימון. הם הצליחו לחלץ אותה ממפולת הנטיפים.”
“לא היה לי ספק בכך, אך נראה לי שאוזניה התמלאו בכמויות של חומוס גולמי. היא לא תוכל לדבר בטלפון שלה בימים הקרובים.”
“וגד חסון ואביו – הם צועדים עדיין בתוך הבועה.”
“הו, אני חושש שזהו פיתרון מצויין לשני אלו, לפחות לעת-עתה. יקח להם עוד זמן-מה להרגע.”
“אך האם אין זה מסוכן אם יהיו לכודים בה זמן רב?” שאל צחי.
“חלילה וחס. הבועה תפקע בערך באותה השעה מחר, בין אם הם ימשיכו לנסות לדקור אותה או לא. האב נראה כאילו צום קצר לא יזיק לו, והבן ממילא בריא כמו שור… זועם.”
“והנה האישה הנוראית ההיא. אינני רואה את הילדה שלה.” אמר ירחמיאל, ואימץ את עיניו.
“הנה היא, סבא! היא צועדת לידה, אבל היא דקה כמו נייר.”
“דקה כנייר-תמונה, ליתר דיוק. חוששני שזוהי תוצאה בלתי-נמנעת של ההדפסה, אך אל לכם לחשוש – אם רק יתחילו להאכיל אותה כבן-אדם רגיל, היא אמורה לצבור נפח מחדש בסופו של דבר.”
הם הביטו מלמעלה על האחרים בשעה שעורכי-הדין של שוקי הגישו לכל אחד מהם מריצה עמוסה במוצרים של שוקי-שוקה, וגליל תלושי-קנייה בגודל של כדורסל.
“הם צורחים על עורכי-הדין שלך.” ציין ירחמיאל.
“הם יכולים להגן על עצמם, האנשים האלו. אל תדאג להם. כעת, אימרו לי היכן אתם גרים, כדי שאוכל להקפיץ אתכם הביתה.”
צחי הצביע לעבר הבית שלו.
“שכונה ד’ הישנה. הייתי נוהג לטייל כאן בילדותי יחד עם הוריי.”
“היכן גרים הוריך היום?”
“… הוריי נפטרו זה מכבר, ילדי היקר. אני נוהג לחשוב שהם גרים במקום טוב יותר.”
“אני מצטער.”
“תודה לך. באיזו קומה אתם גרים?”
“העליונה.” אמר ירחמיאל.
“אם כך זה יקל עליי מעט.” אמר שוקי, והפנה את ‘תא התנועה-החופשית’ ישירות מטה. הם נחתו על גג הבניין בקול חבטה, מבהילים קבוצה גדולה של יונים שנמו את תנומת-הצהריים שלהן.
לאחר שירדו מהכלי, נאבק שוקי במשך דקה שלמה עם מכשיר קטן, משונה למראה ועמוס בכפתורים, עד שהצליח להפעיל את הנעילה האוטומטית.
“אחריכם הפעם, רבותיי.” אמר שוקי בחיוך, וצעד אחרי צחי וסבו.
כשהדלת נפתחה ראה צחי את אמו, אביו, ואחיו מתגודדים יחדיו, ומדברים בקולות נמוכים. כאשר נכנסו השלושה, השתתקו בני המשפחה, ופנו להביט בהם.
“מה קרה?” שאל ירחמיאל, כשראה את ההבעה על פניהם.
“עזוב, אבא-” התחיל אבא ירקוני, אך נקטע על ידי אשתו.
“הוא פוטר מהעבודה. מקגרגורס החליטו ‘להתייעל’, והעיפו אותו לטובת איזה ילד אחד, שבמקרה מכיר את הבעלים.”
“מה בנוגע לפיצויים?”
“הם טוענים שהוא לא עמד באיזו התחייבות שחתם עליה כשקיבל את העבודה, ושהם לא יתנו לו דבר.”
“נבלים!” הכריז ירחמיאל. “מיד אלך לשם ו-”
“לא, אבא. לא!” אמר אבא ירקוני, ודממה לא נעימה מלאה את חלל האוויר.
“אולי אוכל להשאיל לך את אחד מעורכי-הדין שלי לצורך ייעוץ משפטי.” אמר שוקי-שוקה.
“מי אתה בדיוק?” שאל אבא ירקוני. שוקי, לבוש בגלביה הירוקה-לבנה שלו, ועם הכיפה הגדולה שלו, זכה למבטים חשדניים ביותר מהנוכחים.
“זה שוקי שוקה שאתם מדברים עליו כל הזמן?” שאלה אמא בדאגה, וכשצחי וסבו הנהנו בהתלהבות, עיקמה את פניה בדאגה רבה עוד יותר.
“אנשים יקרים, אל נא נבזבז זמן יקר בהצגות מיותרות של חשדנות. הגעתי לכאן כדי להכריז הכרזה חשובה ביותר, הנוגעת לצחי.”
בשלב הזה קם עומר, וצעד לכיוון הדלת.
“רגע אחת, ילד. האם אינך רוצה לדעת מה ההכרזה שאני עומד להכריז בנוגע לאחיך?”
עומר לעס את המסטיק שבפיו פעמיים, ואז אמר “לא. יש לי משחק.” ויצא מהבית כשהוא דוחף את שוקי קלות בדרכו.
“הממ. כנראה שזה לא תורשתי.” אמר שוקי, וכחכח בגרונו. “שימו לב – צחי זכה ביותר מרק ביקור במפעלי החדש, החדיש והמחודש. הוא זכה גם להיות הילד היחידי בו שלא היה מעצבן, מפונק, מתועב, או רשע עד דמעות. למען האמת – הוא שבה את ליבי, ולכן אני יותר משמח להכריז עליו כמנצח בתחרות. ולפני שתשאלי את המובן מאליו, גברת ירקוני, מיד אסביר מה הייתה כוונת תחרות זאת. אתם מבינים – אהבתי הראשונה תמיד הייתה נתונה לחומוס, ולדרכים השונות והמגוונות שניתן לייצר ממנו מטעמים מיוחדים, או כיצד לשלב אותו בארוחות כוללות ומזינות. בשל כך, מעולם לא מצאתי את הזמן להקים משפחה משלי, ועם זאת – הזמן איננו ממתין לאיש. לפני זמן מה הבנתי, שממש כאנשים אחרים גם אני אלך בדרכו של כל בשר, ושאהיה זקוק ליורש – מישהו שימשיך את פועלי ודרכי. מכיוון שמנהגיי, כפי ששמתם לב בוודאי, הם יוצאי-דופן במידת-מה, הייתי זקוק למישהו שדרכי-החשיבה שלו לא קובעו עדיין למסלול הצר והמוגבל שהחברה מתירה.”
“אז מה אתה רוצה להגיד בעצם?” שאלה אמא ירקוני בחוסר-סבלנות.
“אני מעוניין שצחי היקר יעבור לגור יחד עמי במפעל, כדי שאוכל ללמדו כיצד ללכת בדרכיי, ובבוא היום הוא יזכה לרשת ממני… את כל שיהיה לי, בעצם.”
כל המבטים כולם הופנו לגברת ירקוני.
“בשום פנים באופן לא!” הצהירה אמא. “מה אתה חושב על זה, גדעון?”
אביו של צחי, שנראה באותו הרגע בעיקר כמישהו שהיה מעדיף להיות במקום אחר, נאנח לעצמו, ואז אמר “אני… בעצם אני חושב שזה יכול להיות טוב עבור הילד.”
“על מה אתה מדבר?! הוא צריך ללכת לבית-ספר!”
“לבית-הספר?” אמר שוקי. “הרי זהו לא יותר ממוסד ארכאי, אשר מנסה להכשיר ילדים לעתיד מקצועי, שבו יכרעו תחת עולה של הנהלה הנופלת מהם בכישוריה ובאופיה, ותחת שיעשה זאת מותיר בילדים רכים צלקות נפשיות עד אינספור.”
“ומה בנוגע להשכלה?”
“אני יכול לזמן אליי את המורים הטובים ביותר בארץ, כדי שילמדו את צחי כל שנפשו תחפץ לדעת!”
“מר שוקה צודק!” הצטרף ירחמיאל. “וגם אני מוכן בזה הרגע לעבור לגור ולעבוד במפעלו, עד יום מותי.”
“אתם שניכם השתגעתם, והתשובה היא לא!”
כשבני המשפחה החלו לצעוק זה על זה בקול רם יותר, נכנסו לחדר ירדן, שחיבקה בידיה שמיכה, ודוב צעצוע שראה ימים טובים יותר כשישראל ראתה ימים טובים יותר, וסבתא וולגוביץ’, שנראתה כאילו התעוררה גם היא משינה, ולא הייתה מרוצה מכך בעליל.
“למה כולם צועקים?” שאלה ירדן בקול מנומנם, והונפה חיש מהר מעלה בידיה החסונות של סבתא וולגוביץ’.
“שקט!” הרעימה סבתא וולגוביץ’, וכולם צייתו ללא דיחוי. שוקי צעד צעד אחד לאחור בכיוון הדלת.
“קודם כל, הערתם את הקטנה, ועוד בשביל ויכוח עקר.”
“אמא, הפעם אל תתערבי.”
צחי יכל להישבע שהוא שמע רעם עמום ומתגלגל במרחקים, אך לא העז לפצות פה.
“אילנה. כשאת עוד היית בגודל של הקטנה הזו, אני כבר עבדתי מבוקר ועד ערב, ו-”
“הוא רוצה לקחת את צחי אליו למפעל לגור איתו. את היית מרשה דבר כזה?”
סבתא וולגוביץ’ סקרה את שוקי מכף רגל ועד ראש.
“אמא שלך מרשה לך לצאת ככה מהבית?”
שוקי משך בכתפיו:
“זה שומר על הערנות של האנשים שפוגשים אותי. הם לא יודעים למה לצפות.”
“אתה חכם יותר מכפי שאתה נראה.”
“בדיוק.”
“אבל אתה מפספס פה נקודה מאוד חשובה, והיא ששום אם לא תרשה שיקחו ממנה את ילדה ככה. אפילו אמהות שמוסרות את בניהן למטרה חשובה כמו הגנת המולדת, מתקשות לשלוט בגעגועיהן, וכמהות לשמוע את קולו של בנן. הו, כמה אנו מאושרות כשהם מופיעים על סף דלתנו, פעם בכמה שבועות.”
“אמא, מישהו צריך לעדכן אותך לגבי המצב הנוכחי של מערכת-היחסים בין הורים וצה”ל, וגם לגבי קיומם של טלפונים סלולריים.”
“שעדיף שלא לדבר בהם בהגזמה.” אמר שוקי, וזכה למבט מצמית משתי הנשים.
“אני אשתוק עכשיו.” הוא אמר, ונשך את אגודלו.
“צחי – זה מה שאתה באמת רוצה?” שאלה סבתא.
“כן, בהחלט!” אמר צחי, והנהן בהתלהבות.
“אתה מבטיח שלא תתחרט תוך שבוע?”
“מבטיח מבטיח!”
“ואתה – אל תהה טיפש. אתה תתיר לו לבקר את המשפחה שלו, ולנו לבוא ולבקר אצלכם.”
“ובכן… חלק הארי של המפעל הוא סודי לחלוטין, אבל אני מניח שנוכל להקים אגף מבקרים במיוחד עבורכם. הפועלים שלי ישמחו לשם שינוי לקבל הוראות עבודה מוגדרות.”
“אם כך הכל סודר. קדימה, לחצו ידיים, ובואו נראה מה יש לאכול. לפת וסלרי, אני בטוחה.”
שוקי קפץ במקומו.
“רגע אחד! שכחתי לגמרי שהבטחתי ארוחת חג למשתתפים בסיור שלי! מכיוון שרובם לא ממש שרדו עד סוף הסיור (’סיפור ארוך’ לחש ירחמיאל לאילנה המודאגת), זה אומר שנותר יותר אוכל! לכן, כולכם מוזמנים להגיע אל החומוסיאדה שלי היום בערב, שם נוכל לערוך יחדיו ארוחה חגיגית באגף-המבקרים לעתיד!”

אותו הערב קיימה משפחת ירקוני (מלבד אחיו של צחי, שהעדיפו לעסוק בוונדליזם ו/או פורנו עם חבריהם), יחד עם שוקי-שוקה, את סדר הפסח המסורתי באולם גדול שבמפעלו, ולמרות שבמהלך הארוחה הוגשו הרבה יותר מאכלים הקשורים בחומוס מאשר כנהוג, עדיין הייתה זו הארוחה החגיגית והמלאה ביותר שאכל מי מהם אי-פעם. במהלך הארוחה, הגה אביו של שוקי רעיון לפתיחת מסעדת-חומוס צמודה למפעל, ושוקי התלהב כל-כך שהחליט למנות אותו למנהל הראשי של המסעדה משזו תיפתח.

למחרת היום התייצבו צחי וירחמיאל שוב מול שערי-הברזל של ‘החומוסיאדה הגדולה של שוקי-שוקה’, והחלו יחדיו פרק חדש בחייהם, עמוס בהרפתקאות ומעשיות רבות, אשר היקפן חורג בהחלט מגבולות סיפור זה…