:: מפרי מחשבותיה של נפש לא שייכת ::

ואני לא מדבר רק על הטיול הקטן שלי.

ידעתי שאני לוקח סיכון מסויים, אבל לא היו לי, ועדיין אין לי ברירות רבות.
לבד בארץ זרה, בלי יכולת מיידית לחזור, אני מרגיש אבוד למדיי.

נוספת לכך הידיעה שאני מרגיש אבוד למדיי בכל מקרה, בלי הקשרים או האפשרות ליצור את הקשרים הנחוצים לי.
היא הייתה ההימור האחרון שלי… קשה לי מאוד להאמין שיכולה להיות מישהי אחרת, ויותר מכך, שאני אחזיק מעמד מספיק זמן כדי לגלות זאת.
המצב הנפשי שלי כרגע… קשה. קשה מאוד. פאניקה בלתי פוסקת כמעט, שכמו מאיימת לכלות אותי מבפנים.
אותה התחושה המוכרת מהארץ, אותה הבדידות המוכרת מהארץ, וכמובן שהעולם מלא עדיין באותם סוגי אנשים שמאסתי בהם כבר לפני-כן.

מה קרה לעזאזל? אני לא יודע ואני לא מבין, אבל הקיצוניות הזו עושה לי רע, רע מאוד. הייתי מעדיף להיות בבית שלי, במרחב שלי, ובמקום שבו דוברים את השפה שלי לכל הפחות.
אני לא יודע עד כמה זה היה פחות גרוע, אם בכלל. אני לא יודע כבר כלום.

אני כן יודע שלחיות לבד לגמרי על כדור העפר הזה זאת תחושה נוראית שאני לא מסוגל לסבול, ולאחר שכבר חשבתי שמצאתי דרך מילוט מהתחושה הזו, שתאפשר לי לתפקד, לחיות, לצמוח, ולהגשים את הפוטנציאל הגלום ביכולות שלי - היא התבררה כמקסם שווא.
זה קשה להגיע לתובנה שמישהי, שחשבתי שאוכל לבלות איתה את שארית חיי, כנראה לא מתאימה לתפקיד הזה, בעיקר כשאין מועמדות אחרות למלא אותו. האם אני טועה? הלוואי, אבל אני טועה בדרך כלל בדברים טובים, לא ברעים.

לבד, כפי שהייתי תמיד, כפי שאהיה תמיד, ומוקף בבני-אדם.
כיף.

וכולם עולים.
עברו כמה חודשים טובים מאז הטיול הקודם, והיו בהם כמה תהפוכות. אני מניח שעליי לשמוח על-כך שהגעתי עד הלום.

אחרי יום פרידה ארוך מהמשפחה, שנראה יותר כמו סרט הזוי (ואני באמת לא משתמש במילה הזו לעתים קרובות), או סיט-קום דלוח, שהתחיל בפגישה עם אבי המטיף, אשר המשיך כהרגלו בהטפותיו הבלתי-פוסקות, וחסרות-המיקוד, שהמסקנה הנובעת מהן (אם מנסים למצוא אחת כזו) היא שכל דברי העולם הבל הם, מלבד קריאת דברים שאנשים דתיים כתבו. לאחר שהתלוננתי על העובדה שאני צריך להתגונן בפניו בכל פעם שאנו נפגשים, הוא טען בתוקף שאין מדובר בהטפות כלל, וחצי שעה לאחר מכן חזר לסורו. הדבר היחידי אשר מפליא אותי יותר מאנשים שאוהבים לשמוע את עצמם עד כדי כך שהם מתעלמים לחלוטין מכל התגובות שדבריהם מעלים, זאת העובדה שבני-אדם ממש נוהים אחרי טיפוסים כאלו, נתפסים בשטף מילותיהם, וחושבים אותם ל’כריזמטיים’.
אם שכנוע עצמי מוחלט בשקרים זאת כריזמה, אני משאיר את הכריזמה לבני-אדם.
הבתים האחרים התאפיינו בריבים בלתי-פוסקים של אנשים עצבניים וחסרי-שליטה, אשר מפנים את תסכוליהם זה כלפי זה (או יותר נכון ‘זו כלפי זו’), ואינם מסוגלים לנהל שיחה במשך יותר מדקה (במקרה הטוב) בטרם היא תהפוך לריב קטנוני. הידד.
כשיצאתי כבר לשדה התעופה הייתי מותש פיזית ונפשית, מכיוון שהתעוררתי מוקדם בשל סיוטים, ולא יכולתי להירדם שוב במשך היום.

שתיים-עשרה שעות של העברת זמן בטלה… מלבד שיחה קצרה עם איש מבוגר נחמד שעונה לשם ‘בוב’ (אבל גר ברעננה, ומוכר משהו שלא הצלחתי להבין), שישב לצידי במושבים הגרועים ביותר בכל המטוס, ולבסוף זכה שיעבירו אותו למושב קדמי בשל אי-הנוחות, אין לי הרבה מה לחלוק - וטוב שכך. אני בטוח שלנוסעי הטיסה הצרפתית שנעלמה היו הרבה סיפורים לחלוק… עד שחייהם חסרי-המשמעות התפוגגו להם באחת.
ככה זה.
ילדים ישראלים בכל מקום. חלקם רוסים-ישראלים, אבל דוברי-עברית - השפה היחידה שנשמעה סביב. כולם - כולל האנשים המפחידים שנראו כמו מאפיונרים - שמרו על שתיקה, או דיברו בלחש, חוץ מהישראלים וילדיהם. אפילו בטיסה השנייה הייתה ילדה אחת שדיברה עברית במטוס, והתלוננה על משהו.
איפוק. ריסון. נימוס. כבוד לזולת. חינוך. שש מילים שקיימות אך ורק במילון העברי (להבדיל מהמילון הישראלי, אשר מכיל את המילים הבאות: בו’נה, אחי, וואלק, סוף, הזוי, מדהים, כוכבנולד, בנזונה, משתמטים, נאצים, אשכנזים, אני-יביא-לך-דקירה, וכמובן - ס’אמק [’כמובן’ לא נכלל במילון]).
בצד הטוב, הסקתי שאם מישהו יחליט לבצע לינץ’ ביהודים, הם יהיו המטרה הראשונה, ולא אני. מגן-אנושי - בערך כמו רוב המדינה הזאת בעיניי.

אבל, הנה הגעתי, ולאחר כמה ימים של חזרה לתקופת האבן (הומור עצמי) קיבלתי אינטרנט אלחוטי על חשבון בעל-הבית. מכיוון והמקום מכיל מיטה לא יציבה, אסלה שמחוברת לריצפה בעזרת אמונה בלבד, אריחים מתפוררים, טלויזיה ללא קליטה, מנעול-דלת שדורש כמה תרגילים כדי שיפתח (וביום הראשון כבר חששנו שננעלנו בפנים לנצח), ונוכחות מטרידה ביותר של עכבישים שחורים - שאני מאוד מאוד מאוד מקווה שחיסלתי את כולם - אני מחשיב את זה כפיצוי מתבקש.
לא נורא. אתגרים. צר לי שאני חסר כישורי נגרות וכלים הולמים כדי לבצע כמה מהתיקונים הדרושים כאן, אבל אני בטוח שבסוף אמצא איזה פיתרון מספק.

לגבי יקירתי עצמה,עדיין מוקדם מבחינתי לכתוב דברים. האשמה גם עליי - אני אדם קשה, שסבל הרבה מיחסם של אחרים - ואחרות במיוחד, ואני נתקף ברצון עז לברוח ולהגן על עצמי מפגיעה נוספת בקלות ולעתים קרובות, אבל, שוב, אני מתמודד, ומשתדל להתגבר על החששות והפחדים שלי.

עד כאן להפעם. זה מרגיש חשוף לכתוב על דברים כאלו במקום ‘ציבורי’. במקרים כאלו אני שמח שאין לי קוראים רבים. אגב, פרנק, יש לך אולי כבל מתאם בין חיבור VGA של מחשב לוידאו COMPOSITE של טלויזיה?